בית המשפט יכול לחייב אדם בפיצוי במקרה שימוש לרעה בהליכי משפט - קובע לראשונה (יום ג', 17.11.20) בית המשפט העליון. השופט אלכס שטיין קבע, בתמיכת המשנה לנשיאה חנן מלצר, כי עילה זו יכולה לעמוד בפני עצמה ואין צורך להוכיח רשלנות מצד אותו בעל דין - ובכך מרחיב את האפשרות לפסוק פיצוי.

שטיין אומר: "דוקטרינת השימוש לרעה מסמיכה את בית המשפט להטיל על מי שעושה שימוש לרעה בהליכי משפט - לצד סנקציות אחרות או במקומן - את החובה לפצות את הנפגע על נזקיו ועל הפסדיו. קיומה של תרופת פיצויים כאמור מייתר את ההיזקקות לעוולת הרשלנות כבסיס להטלת החובה לפצות את הנפגע על מי שהסב לאותו נפגע הפסדים או נזקים על-ידי שימוש לרעה בהליכי משפט". הוא מסביר, כי חיוב בפיצוי בשל רשלנות מחייב שבין הצדדים יהיו קיימים יחסים מיוחדים המחייבים אותם לנהוג בזהירות זה כלפי זה. לעומת זאת, "בעל דין שעושה מעשה מכוון המהווה שימוש לרעה בהליכי משפט ועל-ידי כך גורם נזק או הפסד לבעל דין יריב" יחויב לפצות אותו, בשל השימוש לרעה - ולא בשל רשלנות.

בבסיס גישתו של שטיין עומדת החובה לנהוג בתום לב ובדרך מקובלת, החלה גם על כל פעולה משפטית - כולל הליכים משפטיים. שימוש לרעה בהליכי משפט חושף את אותו בעל דין למגוון של עיצומים, שמטרתן הן להעניש אותו והן לספק סעד לצד הנפגע. לכן, מסביר שטיין, יש הצדקה להוסיף לרשימה זו את האפשרות לחייבו לפצות בכסף את מי שנפגע ממעשיו. בלא חיוב כזה, לא ניתן יהיה לתקן את הפגיעה שנגרמה לצד השני.

שטיין מבהיר, כי לעומת העילה של שימוש לרעה - הנימוק של רשלנות מקשה לפצות את הנפגע. זאת, משום שיש צורך בקיומם של יחסים מיוחדים בינו לבין הפוגע, המטילים על הפוגע חובת זהירות כלפיו, אשר הפרתה נחשבת לרשלנות המצדיקה פיצוי. יחסים מיוחדים כאלו יכולים להיווצר מכוח חוק או מכוח התחייבות לפעול בדרך מסוימת; בהעדרם יכול כל בעל דין לדאוג אך ורק לענייניו ולנהל את ההליך כראות עיניו - כפוף לאיסור על שימוש לרעה מכוון בהליכי משפט. המתווה של חיוב בגין רשלנות הוא צר מאוד, מדגיש שטיין.

בהסכימו עם שטיין, אומר מלצר: "קיימת עילה עצמאית המאפשרת הגשה של תביעה לפיצויים בגין שימוש לרעה בהליכי משפט שנפתחים, או מתנהלים שלא בדרך מקובלת ובחוסר תום לב בוטה". לצד זאת, "ניתן לפצות בשל שימוש לרעה בהליכי משפט אף בעילה של רשלנות, ואולם זאת במתווה צר יחסית, כאשר בעל דין פוגע באינטרס של יריבו ע"י הפרתה של חובת זהירות, שמקורה ביחסים מיוחדים בין השניים, אשר נוצרים מכוח הדין, או מכוח הבטחות, או מצגים, שניתנו במסגרת מערכת היחסים הרלוונטית".

השופט דוד מינץ סבור, כי אין צורך לקבוע הלכה בנושא זה במקרה הנדון, שכן ניתן להטיל בו פיצוי בשל רשלנות. לדעת מינץ, אין צורך בקיומם של יחסים מיוחדים בין בעלי הדין כדי לחייב בפיצוי. השאלה האם קיימת חובת זהירות נבחנת לפי מידת הציפיות של שני הצדדים זה מזה; ובעלי דין חייבים לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב. כאמור, לדעתו במקרה הנדון ניתן לקבוע בקלות שהצד שחויב בפיצוי אכן הפר את חובת הזהירות ומכאן שניתן לחייבו בגין רשלנות.

בית המשפט העליון דחה ערעורים הדדיים של חברת אלכסנדר אורן ובעליה ושל יהודית כהן וגורמים נוספים הקשורים אליה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופט גרשון גונטובניק) במסגרת סכסוך בין 30 שנה ביניהם. אורן הלווה כספים לכהן לצורך הקמת מרכז מסחרי בנהריה, וכאשר נקלעה כהן לקשיים - היא ניהלה נגדו מערכה מתישה וארוכה במיוחד, במטרה למנוע את מימוש השעבוד על קרקעות המיזם. מדובר בהליכי סרק שכללו התעלמות מהוראות בתי המשפט, כאשר כהן עומדת במרכזם - התנהלות שלדברי שטיין היא דוגמה קיצונית לשימוש לרעה בהליכי משפט.

גונטובניק חייב את כהן לשלם לאורן 4.5 מיליון שקל, תוך שהוא מטיל עליה אחריות אישית למעשי החברות שבבעלותה, בין היתר בנימוק שהתנהלותה הייתה רשלנית ומצדיקה חיוב בפיצוי. בית המשפט העליון אישר את הקביעות המעשיות של המחוזי, אך כאמור קבע שניתן היה להטיל את החיוב גם בגין השימוש לרעה בהליכי משפט - שהוא מסלול פשוט יותר מאשר עילת הרשלנות. לצד זאת נדחה ערעורה של חברת אורן על גובה הפיצוי שתקבל, בסעיף שמקורו בדמי השכירות שגבתה כהן מחנות שבבעלותה ואשר הייתה משועבדת לטובתה. את אורן ייצגו עוה"ד חגי שלו, מייק ביטון ואלדר פדהצור, ואת כהן - עוה"ד הנריק רוסטוביץ וערן פייביש.