"אין חולק באשר לעומס המוטל על בתי המשפט בכלל וריבוי בקשות להארכת מעצר בפרט, ואולם אין בכך כדי להצדיק פגיעה בחירות נאשמים לפרקי זמן ממושכים". כך אומר (יום ד', 26.5.21) שופט בית המשפט העליון, יוסף אלרון.

אלרון עומד בהרחבה על החובה לקיים במהירות האפשרית דיונים בבקשה המדינה לעצור נאשם עד תום ההליכים נגדו, מזכיר שהחוק מחייב לבחון חלופות אפשריות למעצר מאחורי סורג ובריח, ושב על הצעתו לשינוי חקיקה בנוגע להארכות חוזרות ונשנות של מעצר נאשמים בתיקים המתנהלים זמן ממושך.

"המועד לדיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים אינו קבוע בחוק. אולם, לגישתי, על בתי המשפט לדון בבקשה למעצר עד תום ההליכים מוקדם ככל הניתן", אומר אלרון. "על בית המשפט הדן בבקשה למעצר עד תום ההליכים לתת דעתו לכך שכל יום שבו נדחית החלטתו, והנאשם נותר במעצר מאחורי סורג ובריח - לעיתים בתנאים קשים - קיים חשש שמא אין בראיות לכאורה כדי להצדיק פגיעה בזכויותיו; או לחלופין כי ניתן היה לצמצם פגיעה זו, ולשחררו לחלופת מעצר או להורות על מעצרו בפיקוח אלקטרוני. על כן, כל עת שבו מתעכבת החלטת בית המשפט בבקשה למעצר עד תום ההליכים, והנאשם שוהה במעצר בטרם נבחנו הראיות לכאורה לביסוס המיוחס לו, ובטרם נבחנו חלופות למעצרו, עלול לבסוף להתברר כיום נוסף שבו קופחו זכויותיו.

"בהקשר זה, ראוי להדגיש כי אין בעצם העובדה שלנאשם מיוחסות עבירות רבות כדי להצדיק עיכוב בהחלטה על מעצרו עד תום ההליכים. זאת, שכן במסגרת דיון בבקשה זו, אין בית המשפט נדרש להכריע אם קיימות ראיות לכאורה לביסוס כל פרט ופרט בכתב האישום שהוגש נגד הנאשם. כל שנדרש להכריע בבקשה למעצר עד תום ההליכים הוא שאלת קיומן של ראיות לכאורה וקיומה של עילת מעצר. על בית המשפט לתת דעתו לחלוף הזמן בשל עיכוב משמעותי בהחלטה בבקשה למעצר עד תום ההליכים, זאת בשים לב לזכותו החוקתית של נאשם לחרות ולחובה לצמצם את הפגיעה בזכות זו ככל שניתן".

מסקנתו של אלרון היא, כי "אף שסעיף 21 לחוק המעצרים אינו מונה את שיקול חלוף הזמן בין השיקולים אותם יש לשקול מלכתחילה, בבוא בית המשפט להורות על מעצר עד לתום ההליכים, עליו לשקול בין היתר את חלוף הזמן בו נתון נאשם במעצר ולהעריך מהו פרק הזמן שיימשך ההליך העיקרי בעניינו; ובהמשך, ככל שתקופת המעצר מתארכת, לבחון אף אם 'נקודת האיזון' נעה לעבר זכותו של נאשם לחרות באופן אשר עשוי להטות את הכף לשחררו לחלופת מעצר או להורות על מעצר באיזוק אלקטרוני".

בהמשך שב אלרון ואומר, כפי שציין בהחלטה בשנת 2019, כי קיים קושי מובנה בכך שבית המשפט העליון נענה כמעט אוטומטית לכל הבקשות להארכות מעצר מעבר לתשעת החודשים הראשונים של מעצר עד תום ההליכים. הוא מציע, כי שלוש-ארבע הבקשות הראשונות מסוג זה יידונו לא בבית המשפט העליון אלא בידי נשיא בית המשפט בו מתנהל ההליך, וכך יהיה פיקוח צמוד של הנשיאים על הטיפול בתיק ועל חלוקת העומס בין השופטים".

אלרון דחה ערעורים הדדיים על החלטות בית המשפט המחוזי בתל אביב בעניינו של שרחביל עודה, אחד הנאשמים המרכזיים בתיק רחב יריעה נגד ארגון פשיעה. אלרון קבע, כי יש ראיות לכאורה להוכחת רוב העבירות המיוחסות ל-עודה - ובראשן קשירת קשר לרצח, סחיטה, חבלה חמורה, חטיפה, הלבנת הון, עבירות מס ועבירות נשק. אולם, לנוכח התמשכות ההליכים בכלל והדיון במעצרו בפרט, הוא דחה את ערעור המדינה על ההחלטה להעבירו למעצר בית באיזוק אלקטרוני, אם כי החמיר חלק מתנאי השחרור. את עודה ייצגו עוה"ד רצון דרחי, שרון זלינגר ומתן מיטל, ואת המדינה - עוה"ד הדר פרנקל והדר צור.