ברון: הדרת נשים - נייר לקמוס לדמוקרטיה

"מידת ההגנה שניתנת לזכויות נשים משמשת כנייר לקמוס של המשטר הדמוקרטי בכללותו, וזה חומר למחשבה לכולנו". כך אומרת השופטת ענת ברון, הפורשת בשבוע הבא מבית המשפט העליון. היא דיברה בראיון ל"עלון השופטים" שנערך בתחילת חודש אוגוסט ומתפרסם בצמוד לסערה הציבורית סביב ההפרדה המגדרית בתפילות יום הכיפורים של עמותת ראש יהודי.

ברון הביעה עמדה זו בפסק דין שפורסם ביולי 2021 ועסק בהפרדה מגדרית במוסדות אקדמיים. היא גם הציבה אותו בראש רשימת פסקי הדין המרכזיים שפרסמה לשכתה לקראת פרישתה. בג"ץ קבע אז, בהרכב של חמישה שופטים, כי אין לאפשר הדרה של מרצות מהוראה במסלולי לימוד המיועדים לגברים בלבד - אך הרוב סבר, כי הפרדה מגדרית בין סטודנטים לסטודנטיות תותר בנסיבות מסוימות. ברון סברה בדעת מיעוט, כי עצם ההפרדה פוגעת בליבת הזכות לשוויון, ומאחר שאין לה הסמכה מפורשת ומפורטת בחקיקה והיא איננה מידתית - דינה להיפסל.

ברון הדגישה שם את הפגיעה בנשים הטמונה בפרקטיקה של הפרדה מגדרית במרחב הציבורי, שלדבריה אינה אלא "תת-קטגוריה" של הדרת נשים ממרחב זה. הפרדה כזו מבטאת מסר פוגעני ומשפיל כלפי נשים, ו"נותנת לגיטימציה לתפיסה הסטריאוטיפית של נשים ככאלה ש'מפריעות' לגברים. היא 'מחפיצה' נשים באשר הן, מנמיכה אותן ומנציחה את תפיסתן כנחותות מגברים". היא הזהירה, שההפרדה המגדרית באוניברסיטאות עללה להתפשט בעתיד גם למרחבים נוספים באקדמיה, ובהמשך אף לשוק העבודה - ועל כך עמדה גם כעת בראיון.

לא השתכנעה שהרס הבתים מרתיע

עוד התייחסה ברון למעמדם המשפטי של נפגעי עבירות מין (בעיקר נשים): במסגרת הדיון בערעור יש לנו השופטים שיקול דעת אם להיענות לבקשה של נפגעת העבירה אם היא מבקשת לדבר באולם, או למסור לנו מכתב שכתבה. היעתרות למבוקש אינה מובנת מאליה משום שהנאשם לא בהכרח יקבל הזדמנות שווה להישמע. ואולם לטעמי יש ערך רב במתן זכות דיבור לנפגעת, והרי לנאשם יש ייצוג. זהו אקט של מתן ביטוי לקולה, לכבודה, ולעוצמת ההשפעה של האירוע שחוותה על חייה.

"לעיתים נשמעים באולם טיעונים בוטים וקיצוניים, המייחסים לנפגעת העבירה אחריות למעשים שבוצעו בה, והם מחייבים אותנו להעמיד את הסניגור במקומו. מובן כי לא ניתן, וגם אין זה ראוי, למנוע מנאשם את הזכות להשמיע את הגנתו. אולם לתפיסתי מוטלת עלינו השופטים החובה למנוע רטוריקה פסולה מסוג זה – ויש לכך גם ערך מחנך וצופה פני עתיד".

ברון - אשר בנה, רן ברון, נרצח בפיגוע במייק'ס פלייס בשנת 2003 - הסבירה את התנגדותה העקרונית להרס בתיהן של משפחות ערבים:

"חוות הדעת של גורמי הביטחון שהונחו לפנַי לא שכנעו אותי ביעילות ההרתעתית הנטענת, ויש לא מעט אנשי מקצוע שאף סבורים שהריסת בתים מלבה תחושות שנאה ואירועי טרור. מטבע הדברים אין בדיקה אמפירית ואין אפשרות לכמת את האופן שבו הריסת בתים משפיעה במישרין על ביצוע פיגועים, ומדובר בהערכות בלבד. במבחן התוצאה, העובדה היא שבשנים האחרונות יש עלייה משמעותית הן בשימוש באמצעי של הריסת בתים, הן בהיקף הפיגועים הרצחניים.

"צריך לזכור שבמרבית המקרים, אם לא בכולם, בעת הריסת הבית המְפגע כבר לא גר בו – או שנהרג בעצמו בפיגוע, או שעומד לדין פלילי. לא פעם מי שגר בבית הם ילדים קטינים, או בגירים שכלל לא היו מודעים למעשים ולא תומכים בהם, ולעיתים גם מגנים אותם. הריסת הבית פוגעת בזכויות יסוד, בכבוד האדם, וזהו עונש קולקטיבי בבחינת 'אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה'. וגם ההפך.

"כל פסקי הדין בנושא הריסת בתים יוצאים מנקודת מוצא אחת, שלפיה בית המשפט נדרש במסגרת הביקורת השיפוטית לבחון את מידתיות השימוש בכלי זה, ובכך אינני נבדלת מחברַי. אלא שבמסגרת מבחן המידתיות, אני סבורה שאי-אפשר לשים את כובד המשקל רק על חומרת הפיגוע ותוצאתו, בלי לשקול שיקולים נוספים – ובין היתר כלפי מי מכוונת הריסת הבית... יש מקרים שבהם סברתי שניתן לעשות שימוש בכלי של הריסת בתים, ויש מקרים שלא. ההחלטה אינה גורפת, וכמובן שבכל תיק כזה ראיתי לנגד עיני גם את משפחותיהם של קורבנות הפיגוע שאין מזור לאובדנם – ואי-אפשר לומר שאני לא מבינה לליבם".

תביעות סרק פוגעות בצרכנים

ברון, אשר ריכזה את הטיפול בבית המשפט העליון בתחום התביעות הייצוגיות, פורסת את משנתה בנושא "הסתלקות מתוגמלת" בתביעות סרק. "אלה תובענות שמוגשות בידיעה של המייצגים כי אין יסוד ממשי לתביעה או שאינה מתאימה להתנהל כייצוגית, תוך שימוש בכלי של התובענה הייצוגית כדי להפעיל לחץ על הגוף הנתבע לשלם למייצגים סכום כסף כלשהו בתמורה להסתלקותם מההליך מוקדם ככל הניתן.

"ההסתלקות המתוגמלת מצטיירת במבט ראשון כתמימה ובלתי מזיקה. סכום התגמול נקבע בהסכמה ולכאורה לא בא על חשבון הקבוצה, ולכן בעבר הערכאות הדיוניות נטו לאשר הסדרים כאלה כמות שהם, בלי לתת את הדעת להשלכות הרוחב". אולם, בפסק דין משנת 2018 עמדה ברון "על הנזק שעלול להיגרם כתוצאה מאישור הסדרי הסתלקות מתוגמלת בתביעות סרק, ועל כך שהוא חורג מעניינו הפרטי של הגוף שנתבע.

"הסדרים כאלה מעודדים הגשת תביעות סרק, והעלויות של ההליכים מגולגלות לא פעם בחזרה אל הצרכנים על-ידי העלאת מחירים. עלולה להיווצר גם מדיניות מתגוננת עד כדי פגיעה בתחרות, וכמובן זה גורם לזילות של מוסד התביעות הייצוגיות ומעמיס מאוד על המערכת. משכך, ההלכה שנקבעה בפסק הדין היא שככלל אין מקום לפסיקת תגמול כלשהו למייצגים אגב הסתלקות מהליך ייצוגי שנתברר כתביעת סרק. אני בטוחה שככל שפסק דין זה ייושם יותר על-ידי הערכאות הדיוניות – כך תורגש ירידה בהיקף תובענות הסרק המגיעות לפתחן".