זכותו של מי שנמסר לאימוץ לדעת את זהות הוריו הביולוגיים גוברת בעיקרון על התנגדות שלהם למסירת מידע כזה, אם כי במצבים קיצוניים תינתן עדיפות להתנגדותם של ההורים. כך קובעת לראשונה (29.9.24) שופטת בית המשפט העליון,
יעל וילנר.
חוק האימוץ קובע, כי "לפי בקשת מאומץ שמלאו לו 18 שנים, רשאי עובד סוציאלי לפי חוק האימוץ להתיר לו לעיין בפנקס ברישום
המתייחס אליו; סירב העובד הסוציאלי לבקשה, רשאי בית המשפט להתיר את העיון לאחר קבלת תסקיר מעובד סוציאלי לפי חוק האימוץ". מדובר בפנקס האימוצים, הכולל בין היתר את שמו של המאומץ ותאריך לידתו, שמות ההורים הביולוגיים, דתם ואזרחותם ושמות המאמצים ואזרחותם.
החוק אינו מתייחס למצב בו ההורים הביולוגיים או אחד מהם (לרוב מדובר אם) מתנגדים למסירת הפרטים לילד שמסרו לאימוץ. וילנר אומרת כי מדובר בהתנגשות בין שתי זכויות חשובות במיוחד: זכותו הבסיסית של אדם לדעת מיהם הוריו, לה יש לעיתים גם השלכות רפואיות; וזכותם של ההורים לפרטיות, במיוחד כאשר מדובר בהליך הנהנה מחיסיון על-פי החוק ונעשה פעמים רבות תחת מעטה של סודיות, וכדי למנוע טלטלה עזה בחייהם בדמות שיבת הילד לאחר שנים.
שטיין: שמות בלבד ובלי להטריד
וילנר מסיקה מן ההיסטוריה החקיקתית ופסיקה קודמת בנושאי אימוץ, כי טובת המאומץ היא עקרון היסוד בהליכים אלו. לכן, כברירת מחדל, יש להעדיף את רצונו של המאומץ על פני סירובם של ההורים. עם זאת, במקרים חריגים ניתן לדחות את הבקשה, ולדעת וילנר מדובר במקרים בהם הנזק להורה יהיה גדול מהתועלת למאומץ. זאת, למשל, אם ההריון נבע מאונס או גילוי עריות; אם קיים חשש ממשי לחיי ההורה, בטחונו האישי או להרס משפחתו; או אם החשיפה תגרום להורה נזק רגשי או פסיכולוגי חמור.
מבחינה מעשית, ממשיכה וילנר, על השירות למען הילד לאתר את ההורים הביולוגיים ואם הם מתנגדים לחשיפה - עליהם לפרט את נימוקיהם ולבסס את קיומן של נסיבות חריגות. ייתכן שההליך עצמו יהיה כרוך בקשיים רגשיים משמעותיים מצד ההורה, אך אין מנוס מכך - ויש לנהלו ברגישות מירבית ודיסקרטיות מוחלטת, מדגישה וילנר.
הסוגיה עלתה בעניינה של אישה בת 1968, אשר נולדה מחוץ לנישואין לבת למשפחה דתית ולגבר מצרי ונמסרה לאימוץ. כאשר ביקשה המאומצת, בשנת 1999, לקבל את פרטי האם הביולוגית, סירבה האחרונה בתוקף ותגובתה הרגשית והנפשית הייתה קשה. בשל כך, דחה השירות למען הילד את הבקשה, בית המשפט למשפחה בראשון לציון דחה את תביעתה ובית המשפט המחוזי מרכז דחה את ערעורה. וילנר הורתה להחזיר את התיק לבית המשפט למשפחה, כדי לברר האם התנגדותה של האם עומדת בקני המידה שנקבעו בפסק הדין.
השופט
אלכס שטיין הוסיף, כי לשיטתו - במקרים כאלה יש למסור למאומץ רק את שמותיהם של ההורים הביולוגיים ולא פרטים נוספים. עוד הוא סבור, כי טוב יעשה בית המשפט אם יבקש ויקבל מן המאומץ התחייבות שלא ליצור קשר עם ההורה שלא בהסכמתו; הפרת ההתחייבות עלולה להיות הטרדה מאיימת, הוא מעיר. לדעת שטיין, זהו האיזון המתאים בין זכותו של המאומץ לדעת מיהם הוריו, לבין זכותם של האחרונים לנהל את חייהם ללא הפרעות והטרדות מן העבר.
השופט
חאלד כבוב הסכים עם וילנר. את האישה המאומצת ייצגו עוה"ד מאיה יוסף-ויסמן ונעם עמית, ואת פרקליטות המדינה - עו"ד
רות גורדין.