למה אמינות התחבורה הציבורית בפריפריה נראית גבוהה - אבל השירות נשאר בשפל

אחד המסרים המדאיגים שעולים ממסמך שחיבר מרכז המחקר והמידע של הכנסת הוא הפער בין מה שהמדדים הרשמיים מספרים - לבין מה שהנוסע בתחבורה הציבורית מרגיש. הדוגמה הבולטת ביותר היא מדד האמינות: ביישובים חלשים, בעיקר באשכולות 7-1, נרשמת לעיתים עמידה מרשימה בלוחות הזמנים. לכאורה, אפשר היה לחשוב שמדובר בסיפור הצלחה. המציאות בשטח מספרת סיפור הפוך.

מעט נסיעות - אמינות "גבוהה"

מדד האמינות נמדד לפי מספר הנסיעות שיוצאות בזמן מתוך כלל הנסיעות המתוכננות. במרכז, שבו יש עשרות נסיעות בשעה, כל איחור או ביטול מוסיפים רעש לנתון, אך עדיין קיימת מערכת שממשיכה לפעול. בפריפריה, לעומת זאת, 6-5 יציאות ביום לקו יחיד יכולות להניב מדד אמינות גבוה - כל עוד רובן יוצאות בזמן.

אך מה קורה כאשר נסיעה אחת מתבטלת? ביישוב שבו יש נסיעה אחת בכל שעה וחצי, ביטול יחיד משבש יום שלם של עבודה, לימודים או טיפול רפואי. המדד, לעומת זאת, יישאר "גבוה" יחסית - משום שאין הרבה מה למדוד.

שירות שביר, לא שירות יציב

הבעיה אינה רק ההיקף הדל של הנסיעות, אלא השבריריות של המערכת. ביישובי הפריפריה, הנתון הגבוה של אמינות אינו משקף שירות עמיד בפני תקלות, אלא שירות שבכל כשל יחיד - קורס. המשק הישראלי, שנשען יותר ויותר על ניידות עובדים, אינו יכול להרשות לעצמו מערכת תחבורה ציבורית שבה ביטול בודד הופך לאירוע אישי וכלכלי משמעותי.

איך מדד אחד מייצר אשליה ציבורית

כאשר הרשות הארצית לתחבורה ציבורית במשרד התחבורה או מפעילי התחבורה הציבורית מציגים אמינות גבוהה בפריפריה, נוצר רושם שמדובר בהצלחה. בפועל, המדד אינו מספר את כל האמת. הוא אינו בוחן זמינות, תדירות, עומסים או שעות פעילות; הוא בודק רק נתון אחד - האם הנסיעה יצאה בזמן.

במרכז הארץ, ייתכן שהמדד נמוך יותר, אבל הנוסע יודע שגם אם אוטובוס אחד איחר, מחכה לו קו נוסף חמש דקות אחריו. בפריפריה, המדד עשוי להיות גבוה - אבל הנוסע יודע היטב שאם האוטובוס לא הגיע, היום שלו נגמר.

מדד אחיד במציאות לא אחידה

הדוח מדגיש כי מדד אחיד אינו מתאים למערכת לא אחידה. כאשר משתמשים באותם כלי מדידה ליישוב קטן בצפון ולאזור מטרופוליני במרכז, נוצרת השוואה שאינה צודקת ואינה מקצועית. בפריפריה, האתגר העיקרי אינו איחורים של כמה דקות - אלא עצם העובדה שאין מספיק נסיעות לאורך היום או שהן מתחלקות בצורה שאינה מתאימה לנוסעים. לדוגמה, שתי נסיעות במרווח של 10 דקות ביניהן ואחר כך שעתיים של אפס נסיעות.

במילים פשוטות: אמינות גבוהה של שירות דל אינה בשורה. היא רק מעלימה את הבעיה.

דרושה מהפכה במדידה - לא רק בתחנות

כדי לשקף לאשורו את מצב התחבורה הציבורית, מדדי האיכות חייבים לעבור שינוי: מדידה נפרדת של זמינות ותדירות, בחינת שביעות רצון, ניתוח עומסים, השוואה בין אזורים בתנאים שונים - ובעיקר התאמת המדדים ליעד המדיניות: ניידות יומיומית, ולא רק "דיוק בלוח הזמנים".

כל עוד ממשיכים להשתמש במדד אמינות כפי שהוא, יישובי הפריפריה ימשיכו להופיע כ"מצטיינים" בטבלה - בזמן שהתושבים שלהם מחכים בתחנה וחיים את ההפך הגמור.