תרגום חדש ליצירת מופת של דיקנס

יצירת המופת של אחד מגדולי הסופרים אי-פעם, צ'רלס דיקנס, רואה אור בתרגום חדש של עירית לינור.

מתוך ההקדמה מאת עירית לינור: "... זהו הדיקנס האהוב עלי, יחד עם 'דייוויד קופרפילד', ו'רשומות מועדון הפיקוויקים'. אילו היה מישהו אחר טורח לתרגם אותו מחדש, לא היה עולה על דעתי לעשות זאת בעצמי. שהרי אינני מתרגמת, וגם לוּ רציתי להיות, ודאי שלא הייתי בוחרת בספר שיש בו שמונה מאות עמודים ובהם, להערכתי, כטריליון מילים ורובן כאלה שאינני משתמשת בהן במגעַי היומיומיים עם המשרתים באחוזתי הכפרית בקנט. אלא שעלה על דעתי לעשות משהו מועיל בזמן שבו אין לי מוזה משלי..."

"... כשניגשים לווירטואוז לשוני כמו דיקנס, קל להיתקף יראה ותחושת 'הו! קלאסיקה!', אבל אז מפספסים את הנקודה: דיקנס לא כתב קלאסיקה, הוא כתב בידור..."

"... בעיני זהו פשע לתרגם אותו מתוך יראת כבוד. כיוון שאין לי יראת כבוד כלפיו, השתמשתי בתרגום באותם רגשות שיש לי בשעת הקריאה בספריו: שמחה, אהבה ותחושה עמוקה שאני מבינה למה הוא מתכוון - וזה פשוט, כשמתעסקים עם סופר שלא יודע, ולא אכפת לו, מה זה סאב-טקסט..."

עירית לינור אחת ואהבה גדולה לדיקנס

לאחר כחמישים שנים רואה עתה אור בעברית תרגום חדש, מלא ושלם לניקולאס ניקלבי מאת צ'רלס דיקנס, אחת מיצירות המופת הספרותיות הגדולות ואחד הספרים האהובים ביותר בכל הזמנים.
לשם הגשמת מפעל התרבות רחב-ההיקף והמשובח הזה היו נחוצות עירית לינור אחת, אהבה גדולה כמו שיש לה לדיקנס, והעברית המיוחדת שלה - ססגונית ומושחזת, גועשת בשמחת חיים, שובת לב בקסמה ומנומקת להפליא.

ניקולאס ניקלבי, שהופיע בהמשכים בשנים 1839-1838 והפך מיד לרב מכר ולאחד הספרים האהובים ביותר שנכתבו אי פעם בשפה האנגלית, הוא סיפורו של צעיר בן תשע-עשרה, בנו של ג'נטלמן, שלאחר מות אביו מוצא עצמו לפתע אחראי לעצמו, לאחותו היפה קייט ולאמו חסרת האונים. סביב עלילותיו של ניקולאס שמחפש קיום הגון, חברוּת, אהבה וחיים שיש בהם ערך, טווה דיקנס את אחד הסיפורים רבי-התהפוכות והמרתקים ביותר שכתב מעודו.

במהלך חייו של ניקולאס הוא פוגש דמויות - חלקן מרושעות ותאבות בצע, חלקן מצחיקות עד דמעות וחלקן נוגעות ללב ומופלאות -שמשפיעות השפעה מכרעת על החלטותיו ומעמידות אותו שוב ושוב במבחן. הדרך לחיים שקטים, לאהבה גדולה וליחס הוגן מצד החברה מעולם לא היתה קשה יותר מדרכו הפתלתלה של ניקולאס, והקוראים עוקבים אחריו ואחר עלילותיו - עמוד אחר עמוד - במתח, בהשתאות, לעיתים תוך כדי צחוק משחרר, ותמיד בעניין רב ובהנאה עצומה.

על צ'רלס דיקנס

צ'רלס ג'ון הפאם דיקנס, גדול הסופרים האנגלים של התקופה הוויקטוריאנית, נולד בשבעה בפברואר 1812 בפורטסמות, המפשייר, ילד שני לג'ון ואליזבת דיקנס. אביו היה פקיד ימייה שזכה להכנסה נאה, אך לא השכיל לשמור על ממונו והמיט על המשפחה פורענויות כלכליות. ב-1814 עברה המשפחה להתגורר בלונדון וב-1816 העתיקה את מושבה לצֶ'טְהאם שבמחוז קֶנט, שם חבש דיקנס במשך זמן מה את ספסליו של בית ספר פרטי.

שנותיו בצ'טהאם היו, לפי עדותו שלו, המאושרות בילדותו. ב-1822 התמקמה המשפחה בקֶמדן טאון שבלונדון. ב-1824, לאחר ששאר בני המשפחה נכלאו בבית סוהר בשל חוב שצבר האב, נשלח דיקנס בן השתים-עשרה לעבוד במשך עשר שעות ביום במפעל לייצור משחת נעליים כדי לממן את דמי מחייתו ומגוריו ולתמוך בפרנסת משפחתו. כעבור שנתיים נחלצה המשפחה מקשייה ומן הכלא, אך אמו של דיקנס לא מיהרה לשלות אותו מן המפעל. העלבון הצורב לא הרפה ממנו עד יומו האחרון. דיקנס החשיב את אותה תקופה לאומללה בחייו, אך דווקא חוויותיו באותן שנים הן חיוניות להכרת יצירתו כולה ולהבנתה.

בין 1824 ל-1827 התחנך דיקנס ב"אקדמיית בית וֶלינגטון". כשהיה בן חמש-עשרה נאלץ לנטוש את לימודיו, החל לעבוד כלבלר משפטי ושימש זמן קצר קלדן בבתי משפט. ב-1830 הוא נעשה לעיתונאי המדווח על העימותים בפרלמנט ועל מערכות הבחירות הסוערות באותה עת באנגליה, ובין 1831 ל-1836 ערך במסגרת זו מסעות ברחבי אנגליה. שנים אלה הטביעו בדיקנס חיבה מתמשכת לעיתונאות ויחס חשדני כלפי חוקים לא-צודקים.

ב-1833 החל דיקנס בקריירה הספרותית שלו. סיפוריו ומסותיו התפרסמו בכתבי עת, ומאפריל 1836 עד נובמבר 1837 ראה אור בהמשכים ספרו הראשון, "רשומות מועדון הפיקוויקים", ובו סיפורים על קבוצת דמויות ייחודיות ועל מסעותיהן באנגליה. בתוך כמה חודשים זכה דיקנס לתהילה ולאהבת הציבור, בעקבות זאת ויתר על עבודתו העיתונאית וייחד את עיקר מרצו לכתיבה ספרותית.

ב-2 באפריל 1836 נישא דיקנס לקתרין הוגארת', בתו של חברו ג'ורג' הוגארת', עורכו של כתב העת "איוונינג כרוניקל". עד לפרידתם ב-1858 נולדו לזוג עשרה ילדים. כמה מהביוגרפים של דיקנס גורסים שליבו היה נתון דווקא לאחותה של קתרין, מרי, שעברה להתגורר עם הזוג הטרי. ב-1837 נפטרה מרי, והיא בת שבע-עשרה בלבד, בזרועותיו של דיקנס. הלה גם רצה להיקבר לצידה וענד את הטבעת שלה במשך כל חייו. אחות אחרת של קתרין, ג'ורג'ינה, עברה גם היא להתגורר בבית הזוג, וגם בה התאהב דיקנס.

שנים אלו היו פוריות מאוד ביצירתו. בתוך כמה שנים פורסמו בהמשכים כמה רומנים פרי עטו, ובהם "אוליבר טוויסט" (1839-1837), סיפורו של נער יתום בעולם התחתון של לונדון, "ניקולס ניקלבי" (1839-1838) ו"בית ממכר עתיקות" (1841-1840). לאחר שהות קצרה בארצות הברית ב-1841 הוסיף דיקנס ליצור בקצב מואץ. הוא החל לפרסם מדי שנה סיפור לחג מולד, שהראשון בהם היה "מזמור לחג המולד" (1843). במקביל פעל בקהילה למען רפורמות בחינוך ושיפור תנאי החיים של העניים, וביצירותיו הקדיש לסוגיות חברתיות משקל הולך ורב, כמו בספר "דומבי ובנו" (1848-1846).

בהמשך ראה אור הרומן "דיוויד קופרפילד" (1850-1849), שבו משתקפת התנסותו מעבודתו במפעל בימי נערותו. עם יצירותיו המאוחרות יותר נמנים בין השאר "Bleak House" (1853-1852), "זמנים קשים" (1854), "דורית הקטנה" (1857-1855), "שתי ערים" (1859), "תקוות גדולות" (1861-1860) ו"הידיד הנאמן" (1865-1864). במרוצת הזמן נעשתה גישתו החברתית של דיקנס מפוכחת יותר. מראשית דרכו הספרותית הוא נתן ביטוי למצוקותיהם של האנשים הפשוטים, אך ביצירותיו המאוחרות ניכרים זעמו ההולך וגובר ואכזבתו מן החברה-בת זמנו.

הכנסותיו של דיקנס מכלל יצירותיו הספרותיות איפשרו לו לרכוש ב-1856 בית מידות ברוצ'סטר שבמחוז קנט, בית שבהיותו ילד חלף על פניו וחלם לחיות בו. ב-1856 נפרד דיקנס מרעייתו. באותם ימים הגירושים לא היו דבר מקובל, ודיקנס הוסיף לתמוך בקתרין עד למותה. ככל הידוע, דיקנס לא רווה נחת מכך שלא עלה בידה לשמר את הרעננות והנמרצות של ימי נעוריה לאחר שכילתה את כוחותיה בעשר לידות ובגידול עשרת צאצאיהם. ב-1857 פגש דיקנס שחקנית בשם אלן טרנן, ובין השניים התפתח קשר רומנטי. לקשר זה היתה ככל הנראה השפעה גדולה על פרידתו של דיקנס מקתרין.

בשנים האחרונות לחייו הידרדר מצבו הבריאותי של דיקנס וכתוצאה מכך הידלדל שטף כתיבתו. ב-1869 החל דיקנס לעבוד על רומן המסתורין "תעלומת אדווין דרוּד", אך לא הספיק להשלים את כתיבתו. צ'רלס דיקנס נפטר במפתיע בתשעה ביוני 1870. הוא נקבר בפינת המשוררים במנזר וסטמיניסטר.

על יצירתו ועל העיבודים הרבים שלהם זוכים ספריו עד היום הזה
כל הדמויות של דיקנס, וכמוהן כל יצירותיו, הסעירו מיד את דמיונם של הקוראים ושבו את ליבם. לא פעם מפליא דיקנס ביכולתו להצחיק את הקורא בעודו מגולל סיפור הנראה ונשמע רציני וקודר. מרגע יציאתם לאור, הפכו הספרים למבוקשים, לאהובים ולמושא לעיבודים שונים.

קשה לעקוב אחר המספר הרב של העיבודים הקולנועיים והטלוויזיוניים שנעשו ליצירותיו של דיקנס. מאגר הנתונים של אתר האינטרנט www.imdb.com מונה 201 עיבודים שונים לטלוויזיה ולקולנוע, שמונה עשר מהם החל בשנת 2000, מתוכם ארבעה בשנה החולפת ושני עיבודים חדשים הנמצאים בתהליכי הפקה בימים אלה ממש.

בולטת מאוד כמות העיבודים בצורת מיני-סדרות לטלוויזיה.
הנתונים האלה אינם מפתיעים כלל בהתחשב באופי היצירות של דיקנס. רוב הרומנים שלו לא ראו אור בתחילה כיצירות שלמות ומגובשות, אלא הופיעו במקורם בהמשכים ובחלקים, שפורסמו בשבועונים ובירחונים שונים. דיקנס עצמו כתב את החלקים לפי הצורך ולפי דרישה, כדי לעמוד במועדים שהכתיבו לו מערכות השבועונים והירחונים. כיוצא מכך עלילות הרומנים שלו נפתלות מאד, מלאות התרחשויות למכביר ופרודיות מחוספסות, עתירות תהפוכות, רוויות מצבים קומיים ודיאלוגים שנונים ומצחיקים, ושופעות גיבורים, החוברים זה לזה ליצירת גלריה אנושית ססגונית של דמויות.