אלוף (במיל.) בני פלד (74) - מי שהיה מפקד חיל האוויר (1977-1973) במלחמת יום הכיפורים, ופיקד על החיל בעת מבצע אנטבה, מת בשבת ממחלה קשה (13.7.02).
פלד השאיר אשה, שלושה ילדים ושמונה נכדים. שניים מילדיו הלכו בדרכו - טייסים. מטוסו של אחד מהם הופל במלחמת יום הכיפורים באזור תעלת סואץ. הבן ניצל וחולץ.
פלד נפטר בביתו ברמת השרון. סביבו שהו אותה עת בני משפחתו, אותם הזמין אליו כדי להיפרד. בשנים האחרונות הוא סבל ממחלה קשה והיה מרותק לביתו. עד רגעיו האחרונים היתה דעתו צלולה. נוכח היותו בצה"ל חלק ניכר מימיו הבוגרים, ביקש להיקבר בקריית שאול. טרם נקבע מועד קבורתו.
בנו, יורם, אמר לערוץ 1, כי אביו נפרד מכל בני המשפחה בצלילות - אחד אחד. דקות ספורות לפני מותו הוא ביקש סיגריה וכוס יין. פלד ביקש מילדיו לצלצל בפעמון גדול שקיבל ממפקד חיל הים, ואם ישאלו אנשים, לומר: מת משוגע שחשב שהיהודים מסוגלים להקים מדינה.
בנימין פלד (ויידנפלד), מפקדו השמיני של חיל האוויר, נולד ב-1928. למד בגימנסיה הרצליה. ב-1947 למד בטכניון בפקולטה להנדסת מכונות, אך לימודיו הפסקו בעקבות פרוץ מלחמת העצמאות. ב-1949 סיים קורס טיס בהצטיינות. הוא נשלח על-ידי צה"ל לבריטניה להתאמן על מטוסי סילון, שלא היו אותה עת בידי ישראל. מאוחר יותר נשלח לצרפת, כדי לקלוט מטוסי סילון.
פלד נפצע במבצע קדש, כשהוביל מטוס מיסטר. הוא נטש באמצעות כיסא מפלט, נפצע, וחולץ ממרחק של 240 ק"מ בעומק שטח האויב. בכך, כותבים באתר האינטרנט של חיל האוויר, היה פלד לטייס הראשון בחיל האוויר שנטש בעזרת כסא מפלט. ב-1962 סיים בטכניון לימודי אווירונאוטיקה, ומונה למפקד בסיס חצור.
במהלך מלחמת ששת הימים פיקד על בסיס זה. ב-1969 הוא עבר – במדים, לשרת בתפקיד משנה למנכ"ל התעשיה האוירית [התעשיה האווירית עסקה בפיתוח אמצעי לחימה לחיל האוויר]. במאי 1973 מונה למפקד חיל האוויר, תפקיד אותו מילא עד 1977, עת העביר את הפיקוד על החיל לדוד עברי.
בשנים שלאחר מלחמת יום הכיפורים - מלחמה שבה איבד צה"ל חלק ניכר ממטוסיו - ליווה פלד את חיל האוויר במבצע ההצטיידות המחודש. הוא נחשב לאחד האישים המקצועיים שהובילו את חיל האוויר לעוצמתו הנוכחית: כאחד הטובים בעולם. פלד נודע כאחד מיוזמי מבצע אנטבה. הוא דחק בדרג הפוליטי לבצע את מבצע ההצלה, ודעתו התקבלה בסופו של דבר.
לאחר השירות בצה"ל מונה על-ידי עוזיה גליל לכהן בתפקיד נשיא אלביט, ולכהונת נשיא אלסינט (כשזו היתה חברה-בת של אלביט). הוא הוביל את אלביט למעמדה הנוכחי. אלביט היא אחת מספקיות הציוד ומערכות הביטחון החשובות של חיל האוויר.
פלד משך ידיו מפוליטיקה. ואולם, מזמן לזמן הוא התראיין לאמצעי התקשורת, ונהג לבקר את ראשי המדינה, במיוחד על קוצר ראותם.
מפקד חיל האוויר לשעבר, איתן אליהו, אמר כי לאחר מותו של פלד כי הוא אדם שונה במערכת הצבאית. הוא בא עם ידע רב בנושאים טכנולוגיים, אותו ביקש והצליח ליישם. "אצלו הכל בא מהראש", אמר אליהו לרשת ב', ואמר כי את שיקום חיל האוויר ובנייתו לאחר מלחמת יום הכיפורים יש לזקוף לזכותו של פלד.
תקיפת הטילים שהוחמצה
בני פלד נתן ראיונות רבים בעבר. אחד מהם - שנתן לקובי מרינקו ופורסם בבטאון חיל אוויר, נחקק במיוחד. פלד דיבר על התקופה שקדמה למלחמת יום הכיפורים. על הלבטים, על האסון שבו הרגישו הכל ועל ההחמצה הגדול: אי תקיפת הטילים זמן קצר לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים. הנה קטע מדבריו לבטאון חיל האוויר (ציטוט):
קיבלתי את הפיקוד על החיל במאי 1973. חודש אחר-כך, ביוני, הגיעו אלי שר הביטחון ופורום המטה הכללי, כדי לשמוע כיצד חיל האוויר מתכנן לפתור את בעיית הטילים. חיל האוויר נכנס לטראומה של הטילים ויצר לעצמו מפלצת. מ-1971 עד 1973, כל מה שחיל האוויר עשה זה תוכניות נגד טילים, תוכניות שלא שוות פרוטה, אם אתה לא יוזם.
הצגתי מערכת שלמה של תיכנונים, שלא הייתי שלם איתם. בסיכום קמתי ואמרתי: התוכניות האלה הם כמו אופרה. יש פרולוג, יש אפילוג, יש במה ויש תפאורה. תדעו לכם שזאת אופרה מסובכת. אם חס וחלילה אחד התנאים הנדרשים לביצוע התוכנית לא יהיה במקום - יהיה כישלון. ויהיה הבדל תהומי אם אנחנו יוזמים את המהלך בעיתוי שנוח לנו, כי אם אנחנו לא יוזמים - זה פשוט לא יעבוד. שר הביטחון הסתכל עלי בעין אחת ואמר לי: בני יקירי, זה כתוב בפרוטוקולים. אתה באמת חושב שאם תהיה לנו ידיעה כלשהי שאנחנו עלולים להיות מותקפים, אתה לא תהיה הראשון שיקבל פקודה לתקוף? כן, אמרתי לו. אני דווקא כן חושב שיכול להיות מצב כזה.
בשבת אני מקבל טלפון מדדו, בארבע בבוקר: 'בני', הוא אומר, נפל הפור. הערב תהיה מלחמה. נו, מה אתה אומר? מתי אתה יכול להיות מוכן ומה אתה יכול לעשות? אמרתי שאנו רוצה לתקוף את מערך הטילים הסורי ושאהיה מוכן בסביבות 11. הוא אמר לי: 'תגלגל. אני הולך להשיג אור ירוק'.
בשבע ומשהו נכנס המטאורולוג ואמר: 'המפקד, כל הרמה מכוסה עננים. אי אפשר לתקוף'. אמרתי: 'אוקיי, נתקוף את שדות התעופה שלהם'. באתי לרמטכ"ל ואמרתי לו שאני מבקש לשנות את המטרה. הוא אמר לי קדימה. נתתי פקודה לשנות את הכל. בעשר וחצי התקשר הרמטכ"ל ואמר: 'אני מאוד מצטער, גולדה לא מאשרת'. שאלתי איך זה יתכן. הוא ענה: 'מהבית הלבן הודיעו לגולדה שאם פותחים באש - אין יותר סיוע. אז מה אתה רוצה שאני אעשה? שאני אסע עכשיו לגולדה ואגיד לה לצפצף על הבית הלבן?'
על כישלון המודיעין
פלד: אפשר לדבר על מלחמת יום הכיפורים עוד ימים ארוכים, אבל היה תחום אחד שזעק לשמיים.
מרינקו: מודיעין.
פלד: נכון. אני לא הייתי מוכן לחתום על המודיעין שסיפקו לי כוחות היבשה עם מוט של עשרה מטרים. הוא לא היה שווה פרוטה. וידעתי את זה כל החיים שלי. אחרי המלחמה שאלו, איפה היה חיל האוויר במלחמה. אני אגיד לך איפה: הוא הלך לכל הכתובות המזויפות שנתנו לו כוחות היבשה.
יש לי פה אלבום גדול. מה שאתה רואה פה אלה צילומים של תעלת סואץ ורמת הגולן בימים הקריטיים שבהם הצבאות המצרי והסורי עברו את הקווים בהמוניהם. הצילומים האלה בוצעו על-ידי חיל האוויר ונמסרו לפענוח לכוחות היבשה. הם הגיעו חזרה לחיל האוויר שבועיים לאחר תום המלחמה. היינו יכולים להשמיד שלוש דיווזיות מצריות. הנה, תראה את התאריך - 8 באוקטובר. והיו תמונות עוד יותר מזעזעות.
על מטוסו של בנו, שהופל
ארבע שעות ידעתי שהוא מת. אבל אני מוכרח להגיד, שהייתי אטום לחלוטין. כשהוא קיבל כנפיים, התרגשתי. אפילו מאוד. אבל כשהפילו אותו במלחמת יום הכיפורים, לא התרגשתי. אחרי ארבע שעות קיבלי פתק שהוא חי. בזה נגמר כל העניין.
על מבצע אנטבה; ועל פרס שאכל את הכובע
פלד אמר לעיתונאי מרינקו, כי הרגע הדרמטי ביותר בכל ארבע-וחצי שנותיו כמפקד חיל האוויר, היה מבצע אנטבה:
חשוב לומר את הדברים. הממשלה כבר החליטה להיכנע לדרישות החוטפים, וגנדי [רחבעם זאבי, י.י.], שהיה יועץ ראש הממשלה לטרור, כבר נשלח לפריז כדי לנהל מו"מ על שחרור המחבלים.
אני הייתי על סף התפטרות ואפילו אמרתי לחברים שלי, שאם ממשלת ישראל תיכנע ותמסור מחבלים - אני מתפטר. והיא נכנעה במאה אחוז לכל אורך הדרך עם הסכמת האופוזיציה. לזכותו של שמעון פרס ייאמר, שהוא לא רצה שישאלו יום אחד אם מישהו בדק בצה"ל אם אפשר היה לעשות משהו. אז הוא הלך ושאל את הרמטכ"ל. הרמטכ"ל, כשנשאל, היה חייב לספק תשובה. אז הוא שאל אותי אם יש מה לעשות. אני אמרתי לו שיש מה לעשות.
עוד באותו לילה הצגתי לשמעון פרס, שהיה אז שר הביטחון, את התוכנית. פרס אמר לי: 'בני, זאת תוכנית שרלטנית, מסוכנת ופזיזה, בלי סיכוי להצלחה'. אחרי זה הוא כמובן אכל את הכובע. כדי להדגים שזה אפשרי, לקחתי אותו לטיסה בלילה חשוך, כדי להוכיח לו שאפשר לנחות על מסלול לא מוכר ללא אורות. הוא, הממזר, עמד מאחורי הטייסים [כשחזרו מהמבצע שהצליח, י.י.] וכשהם כמעט נגעו במסלול, כשהיה ברור כבר שאפשר, טפח לטייס המשנה על הגב ואמר לו: 'ידעתי שתצליחו לעשות את זה'.
