אלילים בשר ודם

האם מישהו חשב פעם כמה כוח יש לבני האדם ה"פשוטים", שנותנים לכל האלילים בשר ודם את הכוח שלהם? הרי אם לא היינו מגיעים להופעות שלהם, הזמרים לא היו שווים שום דבר. אם לא היינו צופים ב"אח הגדול" או בהישרדות, הרי לא הייתה להם כלל זכות קיום. אם לא היינו הולכים לצפות בסרטים, לכוכבי הקולנוע לא היה מה לאכול.

אז בעצם הכוח נמצא בידיים שלנו, לא בידיים שלהם! הם בעצם קיימים בזכותנו. אנו נותנים להם את הרייטינג. לא הם נותנים אותו לעצמם. ואז הם נעשים סלבריטאים, האף שלהם מתרומם, לא נאה להם לדבר אתנו, כי הם מאוד חשובים, והם מקיפים את עצמם בשומרי ראש, שחס וחלילה אף אחד מפשוטי העם לא יעז להגיע לתחום המלכות.

אז מדוע אם כן אנו נותנים להם את הכוח לשלוט בנו, להכתיב לנו אופנות? בנות רצות להתלבש כמו האלילה שלהן, כי היא בטח יותר טובה מהן. הרי היא מופיעה בטלוויזיה. ואז הן לא מעריכות את עצמן, ונעשות גרופיות של זמר או זמרת, והורסות בעצם את כל החיים שלהן.

הוא הדבר עם שחקני כדורגל - מדוע אנו רצים לראות אחד עשר אנשים רצים אחרי כדור ומתרגשים מזה שהם מכניסים אותו לרשת שמחוברת לשני מקלות? מה מרגש אותנו במשחק הכדורגל? מדוע אכפת לנו איזו קבוצה תנצח? מדוע אנו מזדהים כל כך עם השחקנים? מה יש כאן, בעצם?

שוב, איבוד זהות. נערים שחולמים על תהילה אבל לא מספיק מאמינים בעצמם שישיגו אותה מעדיפים להישאר בצל, להזדהות עם גיבור החלום, ובכך לאבד את עצמם לגמרי. הם כבר לא קיימים, הם אוהדים של.

וגם בפוליטיקה. אנו נוהים אחרי מישהו שיש לו ביטחון עצמי וחושב שהוא יודע הכל ויכול להציל את העולם, נותנים לו את הקול שלנו, ומסתבר שהוא רק הרס יותר את העולם. אז מי אשם? למי יש אחריות? רק לו? ומה אתנו? מדוע אנו עצמנו נתנו לו את הקול שלנו? על סמך מה האמנו בו כל כך? האם אנו כל כך תמימים או שפשוט יותר נוח לנו להפיל את האחריות על מישהו אחר ובכך אנו מסירים את האחריות מעצמנו?