עבודתי העכשווית (כפי שכבר דיווחתי) היא: שליח על אופנוע.
הבוקר זה קרה. רק התחלתי לעבוד והחברה בה אני עובד וטס מלקוח מרוצה אחד לשני - ראתה כי טוב וביקשה ממני לעבוד גם ביום שישי. לא רציתי, אבל הסכמתי. החלטתי להקריב את יום השישי למען החברה שבסה"כ מאוד מוצאת חן בעיניי בשיטת העבודה שלה.
דווקא הבוקר זה קרה: עשיתי תאונת דרכים. מרצה בכיר לנהגים... מומחה תחבורה... נהג זהיר... אבל כנראה שחברו להן שתי עובדות שאין יצור אנוש יכול להן: היותך בשר ודם, ורכיבתך על אופנוע. תארו לכם לדוגמה רוכב זהיר כמוני, ה"דוהר" בכביש החוף במהירות 90 קמ"ש... לא מתרוצץ בין רכבים... לא משכיב את האופנוע... ואבן שלא הבחנתי... שמן שלא ראיתי... או סתם צמיג שהתפוצץ... יודעים מה יקרה? עוד מודעת אבל... זה האופנוע!
התאונה הייתה קשה מבחינת הכאבים (יריביי הפוליטיים מחככים כעת בידיהם ובגרונם), וקלה מבחינת התוצאות (גם כאן... חחחחחחח). התאונה הייתה עצמית. ניסיתי בזהירות הרכיבה הרגילה שלי (באימא שלי, נזהר 100% בזמן הרכיבה) לעקוף רכבים תקועים בפקקון סמוך לדיזנגוף בת"א. ומשהו שבלט מהמדרכה נתקל בקרסולי - ובאותה הזדמנות החליטה כל כף רגלי לבקש ולהסתובב על ציר הרגל. ואלוהים ישמור מה שעבר עליי באותו רגע... כאבי תופת... כאלה שלא חוויתי מעולם. הרגשה מפחידה, וסירוב להביט ברגל... כי כל הרע עבר לי בראש. עצרתי בצד, וניסיתי בעיקר... לנשום.
מה עבר לי בראש? אני נכה. כנראה שבעוד שנייה אני מזמין אמבולנס. כבר ראיתי את סמל הנכים על רכבי העתידי. לא, אינני מתלוצץ. בדיוק כך הרגשתי, חשתי, והייתי כמעט סמוך ובטוח. אז הגיעה ההפתעה. אחרי רגעים לא קצרים בכלל, נרגעה מעט הרגל, והחלטתי להוריד הראש ולנסות לבדוק מה קרה. ההפתעה הייתה מירבית. הרגל וכף הרגל נראו ללא פגע חיצוני. אפילו הסיבוב שהרגשתי כאילו היה של 180 מעלות, לא ממש קרה. גם הכאבים הלכו ופחתו. אמרתי לעצמי: "בוא נמשיך לעבוד, ונראה מה יהיה...". באותו רגע לא ידעתי שבעוד כמה שעות לא אוכל לעמוד בכלל, ושכאבי התופת יחזרו.
מאוחר יותר הסבירו לי את התופעה הרפואית: האדרנלין שמזהה כאב כזה פורץ בגוף ומרגיע זמנית את הכאבים. לאחר זמן נגמרת תרומתו, ואז הכל חוזר למציאות ולכאב ההתחלתי. מכל מלמדיי השכלתי. ואכן אני כעת בתוך התופת.
בפרק הזמן שצלעתי (בלבד) החלטתי לסיים את כל מטלות עבודתי, ובדקה התשעים נכנסתי לקופת החולים. ליתר ביטחון. הרופאה שקיבלה את צילומי הרנטגן התפלאה יחד איתי... ששום דבר לא נשבר, לא נקרע ולא נסדק. אבל... הרופאה בישרה לי שתי בשורות: אחת - אתה הולך לשבת ולשכב בבית שבוע תמים. שתיים - הכאבים יחזרו, ולא בטוח שבעוד שבוע זה יעבור. נו "טוב", אחרי בשורות כאלה כבר לא הייתי צריך שום בשורה רעה.
התקשרתי לעבודה: "ביום ראשון אני מתייצב לעבודה...". באותו רגע לא ידעתי שבעוד שעה כבר לא אוכל לעשות שום דבר מלבד לכאוב את הכאב. גם שם לא כל-כך התלהבו מהודעתי, שהרי נסיונם הרב בתחום השליחים נהיר להם, שאין דבר כזה שחוזרים לעבודה עם תאונת קרסול כזו.
לסיכום, אין לי מה לסכם: הרי לרכוב - נמשיך כולנו כל רוכבי האופנועים. לנהוג זהיר ונכון לא עובד ברכב ב-100% ועל אופנוע הרבה פחות. אז למה החלטתי להתנגח בגורל, ועוד בגיל כזה - שאין לי בכלל צורך להתאמץ כדי לפרנס משפחתי? אבל לא אשאר אנוכי: רבים אחרים רוכבים גם הם על אופנועים: דיר באלאק - היזהרו, עד כמה שאלוהים מותיר אחוזי ביטחון...
