תפישת העולם העברייני ככתובת לישועה והצלה או לבוררות, נובעת מאוזלת ידה ומחוסר האמונה של האזרחים במערכת המשפט ובמערכת אכיפת החוק בישראל. כולנו יודעים מה קורה כשנפרץ הבית. הסיכוי שיימצאו הפורצים שואף לאפס. מה קורה כשאלימות פורצת כל שנייה במדינה, למשל בכבישים? מי עוקף אותך? מי חותך אותך? מי לקח את החניה? אתה יודע בתוך תוכך שאין טעם להתלונן. הרי במילא התיק ייסגר מחוסר עניין לציבור.
הרי כשקוראים בעיתון שרוצחי
אריק קרפ ז"ל קיבלו עונש הזוי, מה אנו לומדים מכך? וכאשר העבריינים הכבדים במדינה מיוצגים על-ידי עורכי הדין הכי טובים תמורת סכום הולם כמובן, ויוצאים מחויכים מבתי המשפט - אז המחשבה שעוברת בראש שלי ושל רוב האזרחים, היא של זילות בחיי האדם, תחושה של חוסר אונים, תחושה כבדה מאוד שמשהו רקוב במערכת הן המשפטית והן המשטרתית.
יש הרגשה שאיש איש לעצמו ולמשפחתו. כנאמר - אם אין אני לי, מי לי. לכן אנשים מתגאים היום בקשרים עם עבריינים. הרבה פעמים אני שומעת סביבי את המשפט "חכה חכה, תיזהר, אני מכיר כך וכך אנשים. אל תתעסק איתי", והאיומים והרוע במדינה רק הולכים וגוברים. והעבריינים במדינה נהנים מהתהילה וצוחקים עלינו מכל הלב.
ברור, כשיש ואקום והמערכת לא מתפקדת, מיד נוצרת אלטרנטיבה. ולשם חדרו העבריינים ובקלות רבה. ברגע שמערכת המשפט והמשטרה יאכפו את החוק ויתפקדו כמערכת טובה הפועלת כסדרה, לא נצטרך את האלטרנטיבה הזו. ויפה שעה אחת קודם...
