היה זה בשנת 1974. עבדתי בזמנו במוזאון רוקפלן כעוזרת מינהל של קצין מטה ארכיאולוגיה ביו"ש, שם היכרתי מרפא חרסים גרמני בשם קלאוס, שקראתי לו "המחזר המתמיד". ידידיו הגיעו לבקרו מכל קצות גרמניה ואני הייתי מארחת אותם בדירתי הצנועה ב"שכונת הכורדים", הסמוכה לגן סאקר בירושלים. מצאתי עצמי פורשׂת שמיכות על הרצפה בסלון כשירד הערב. כששכבו אורחיי על השמיכות המוצעות לעת לילה, עשו זאת בטבעיות, כאילו זה עבורם מעשה של יום יום. מאוד התפלאתי והייתי מביטה בהם, בחורות ובחורים צעירים ממני שבאו מבתים עשירים, שוכבים על הרצפה, כמו בדואים, לא פוצים פה ולא מתלוננים אלא מקבלים את האירוח הצנוע שלי בשמחה.
לימים פתרתי את "התעלומה". החברים היו נוהגים לצאת לטיולים בטבע בגרמניה ומחוצה לה, וישנים ביערות, בשדות, לחופי ימים, והשכיבה על שמיכות בביתי החם הייתה עבורם דבר של מה בכך. אחרי זמן מה הוזמנתי על-ידי בני החבורה להתארח בבתיהם בגרמניה, כל אחד לפי תורו, כאות תודה על שאירחתי את כולם בביתי.
שלושה ימים התארחתי בביתו של קלאוס בעיר "המלבורג" ולאחר מכן שׂמנו פעמנו לעיר "דכאו", שם היה עליי להתארח אצל כריסטוף. הוא היה גבר יפה תואר, גבוה בעל שיער שופע בצבע דבש ועיניים אפורות שהיו מעוטרות בריסים שחורים וארוכים. הייתי עוקבת אחרי הנערות והנשים שהיו מלוות אותו במבטן העורג בכל מקום בו היינו, ואילו הוא, שהיה מוטרד ממבטיהן המפתים, השִׂים עצמו כלא מבחין בהן ומחבק ביתר שׂאֵת את חברתו רות, שהייתה אפורה למראה אך חריפת שׂכל ובעלת חוש הומור, שהשכילה לשמור לצידה את הגבר היפה הזה ולשמש לו כמעין "מגן" מפני המטרידות למיניהן. להוריו של כריסטוף היה בית חרושת לשמן והוא נכנס לנהל את העסק עם אביו. ביתו היה במרחק לא רב ממחנה ההשמדה "דכאו". יכולתי לראות את הארובות המתנשאות מעל המחנה כשעמדתי על מרפסת ביתם. הוריו קיבלו אותי בסבר פנים יפות וכן שתי אחיותיו, שאף הן נתברכו ביופי מיוחד.
רק הסבתא לא הצטרפה ל"קבלת הפנים". היא הציצה מפתח המטבח, זרקה בי מבט נוקב ונכנסה שוב למטבח. עשיתי עצמי כלא מבחינה בה והייתי סקרנית לראות מה יקרה במשך ביקורי בביתם.
אווירה חגיגית
עד לארוחת הערב הספקתי להתרחץ, לפרוק את מזוודתי, לתלות את בגדיי בארון שפינו עבורי ולשתות תה בחברת כריסטוף והוריו. השיחה קלחה קלות בנושאים טריוויאלים: מזג האוויר בישראל, היכן ביקרתי בגרמניה, אצל מי התארחתי עד עתה...
כל אותה עת, הרגשתי עמוק בלב שלא על דברים אלה הייתי רוצה לשוחח עמם וחיכיתי להזדמנות טובה יותר לכבות את הבעירה שנתהוותה בקרבי נוכח "הנוף" שנשקף ממרפסת ביתם. ואכן ההזדמנות הגיעה מוקדם יותר מכפי שציפיתי.
היה זה בארוחת הערב באותו יום. אימא של כריסטוף פתחה את התריסים והעירה, שהיא אוהבת לראות את הנוף הנשקף מהמרפסת בלילה יותר מאשר ביום, כיוון שיש הרבה אורות הנותנים אווירה שקטה וחגיגית לסביבה.
לא יכולתי להתאפק ושאלתי אותה, אם הם גרו בבית הזה גם בזמן מלחמת העולם השנייה? נשתררה דממה וכריסטוף שאל אותי אם אני רוצה עוד כוס יין.
"כן", ענה אביו. "היינו אז זוג צעיר ואבי היה מאוד חולה ונפטר. עוד לא הספקנו לרכוש לנו דירה ואימא שלי הציעה שנבוא לגור איתה בבית 'כי הבית גדול מדי עבורי', כך אמרה. כמובן שהסכמנו ומאז כולנו חיים כאן בבית".
אני לא יודעת מהיכן נטלתי את האומץ באווירה חגיגית זו ושאלתי בסרקסטיות את מארחיי: "ולא הרחתם כל ימות המלחמה את 'ריח הסטייק' שעלה מהמשרפות שאת ארובותיהן ניתן לראות מהמרפסת שלכם?"
כולם נעו בכסאותיהם באי נוחות וכריסטוף החוויר וכאילו נצטמקה קומתו. השתרר שקט נורא. כולם הפסיקו לאכול כשמבטיהם מתרוצצים מהאחד לשני, רק הסבתא המשיכה במרץ לחתוך את הבשר למרובעים קטנים עד שהבחינה שההמולה סביבה נדמה.
לא ידענו
היא ישבה בקצה השולחן, במקום הכי מרוחק ממקום מושבי ועקבה בעיניים עירניות ופיקחיות אחר הנעשה סביב השולחן. אם כי לא הבינה מילה ממה שנאמר, כי השיחה התנהלה בשפה האנגלית, הבחנתי שמדי פעם הייתה מבקשת מנכדתה, זיגי, לספר לה על מה מדברים. ועתה, כשהבחינה בשקט, תקעה מרפק בצלעותיה של זיגי ושאלה: "מדוע כולם הפסיקו לאכול?"
זיגי תרגמה לה בלחש את תוכן השיחה, ואז הרימה אליי הזקנה עיניים זועמות ואמרה לי בגרמנית: "אנחנו לא ידענו שום דבר וגם לא ראינו שום דבר, כל התריסים שלנו היו מוגפים! את שומעת? לא ידענו שום דבר! אנחנו אזרחים פשוטים, אנחנו לא חיילים...".
"מוּטִי" (Mutti אימא, בגרמנית), נכנס לדבריה אביו של כריסטופר וקולו רעד, "אַל תאמרי שלא ידענו ולא ראינו שום דבר. ידענו וראינו הכל! אַת זוכרת את האישה הצעירה שברחה מהמחנה ודפקה על דלת השכנים, וכשהם לא פתחו לה היא דפקה על דלת ביתנו? אַת זוכרת את אנשי האֵס אֵס שרדפו אחריה עם הכלבים ושמענו את הצעקות הנוראות שלה שהכלבים התנפלו עליה וקרעו אותה לגזרים? החלונות והתריסים שלנו היו סגורים כל ימי המלחמה, אבל שמענו ה כ ו ל! לא הרשית לנו לפתוח את התריסים האלה. טיפת אור ואוויר צח לא נכנסו לחדרים, לא רצית שרֵיח המוות יכנס אלינו הביתה. ידענו על הרכבות שהביאו אלפי אנשים למחנה. הרחנו את הריח הנורא של העשן השחור שפלטו הארובות הארורות האלה. מוּטִי, אַל תכחישי את מה שהיה. אני זוכר איך הבית שלנו היה מתמלא באבק שחור כשהרוח הייתה פונה לכיוון שלנו...", אמר ושלף ממחטה מכיסו, ניגב את דמעותיו וקינח את אפו.
"פחדנו להוציא מילה, גב' שִׂמְכָּה", הוסיפה אימו של כריסטוף כשעיניה מבריקות מדמעות. "כפי שאַת בוודאי יודעת, למחנה 'דכאו' הביאו תחילה את אלה שהתנגדו למשטרו של היטלר. אחר כך הביאו יהודים ואחרים למחנה העבודה הזה. מה יכולנו לעשות, תגידי, מה יכולנו לעשות?", שאלה בקול שבור, "אם היינו עושים דבר מה להצלת אנשי המחנה, היו הורגים גם אותנו. לא יכולנו להרשות זאת לעצמנו, אַת מבינה? גם אנו חיינו בפחד מתמיד".
צעד תימני
כריסטוף, שהתפתל בכיסאו לאורך כל השיחה, החליט ויהי מה לשנות את האווירה. הוא קם ממקומו ואמר: "בואו נשמע קלטת של שירים תימניים. שמחה לימדה אותנו בישראל לרקוד צעד תימני, אולי גם אתם רוצים ללמוד?".
תוך דקה מילא קולו הצלול של אהרן עמרם, גדול זמרי תימן, את חלל החדר. כריסטוף חייך אליי במבוכה ואני קמתי, אחזתי בידו ויחד רקדנו לקצב המנגינה. כולם מחאו לנו כפיים והאווירה השתנתה באחת! האחיות של כריסטוף ביקשו אף הן ללמוד את הצעד התימני והסתבכו ברגליהן..., כולם צחקו והשמחה הייתה רבה. רק הסבתא נותרה בפנים חתומות ונעצה בי עיניים דוקרות וקרות מקצה השולחן. השבתי לה במבט מנצח, הבנתי שאף היא ידעה שידי הייתה על העליונה ב"קרב המילולי" הזה בין שתינו. היא נותרה לבדה ליד השולחן, כי גם זיגי הצטרפה אלינו בשמחה ורקדה עמנו.
האווירה התחממה, התחלנו להזיע ואימו של כריסטוף ניגשה ופתחה את החלונות שפנו למרפסת. אוויר קריר ונעים פלש לתוך החדר, כולם חשו אותו ונאנחו אנחת רווחה. אך אני, על-אף שהמשכתי לחייך ולרקוד, לא נהניתי מהמשב המרענן. משום מה נדמה היה לי, שאני מריחה את עשן הארובות השחור והסמיך שהגיע לנחיריי עם הרוח, אותו ריח של בשר חרוך שכאילו עמד בחלל החדר והיה כעדות מצמררת למה שהתרחש כאן לפני ארבעים שנה.
הערות על נצח יהודה ומינוי ראש אמ"ן, ולקח מאיר עיניים ממשה רבינו
