היחס המיוחד לו זכה אהוד אולמרט ערב שחרורו ולאחריו, יוביל מתישהו את המדינה לנקודה בה תצטרך לבחור בין שתי רעות: להודות שאולמרט זכה להעדפה פסולה, או להעניק את אותן הטבות לעוד פושעים. איך אני יודע? עניין של היגיון פשוט: כאשר אסירים אחרים לא יקבלו את אותן הטבות, הם יטענו לאפליה – ואז המדינה תצטרך להתמודד עם הטענה הזאת.

ראשית נסיר מעל דרכנו את הטענה שאולמרט נענש דיו, שילם את חובו לחברה ושאר ירקות. הטבלה שבשולי המדור מראה, שעונשו של אולמרט לא היה חריג ואולי אפילו מקל. בית המשפט העליון אמר במפורש בעניינו, שיש להחמיר עימו דווקא בשל רום מעלתו. ככל שמקבל השוחד בכיר יותר – העונש חמור יותר, נפסק שוב ושוב; והסיבות ברורות. לכן, כאשר בא ראובן ריבלין ומציין את "זכויותיו המרובות של אולמרט" כנימוק להקלה עימו – הוא עושה צחוק מפסיקת בית המשפט העליון.

כעת נעבור ללב העניין. יבוא אסיר שביצע עבירות משמעת, לא יקבל ניכוי שליש ויטען לאפליה מול אולמרט. יבוא אסיר שגרסתו הכוזבת על מעשיו לא תתקבל בידי ועדת השחרורים ויטען לאפליה מול אולמרט. יבוא אסיר שתנאי שחרורו המוקדם יפורסמו ויטען לאפליה מול אולמרט. יבוא אסיר שהתנאים המגבילים שלו לא יבוטלו בידי הנשיא ויטען לאפליה מול אולמרט. יבוא אסיר שעניינו מונח חודשים בלשכת הנשיא ויטען לאפליה מול אולמרט. מה תגיד המדינה? שאולמרט היה מקרה מיוחד? בכך היא תתעלם מהפסיקה בעניינו ומעקרון השוויון בפני החוק. שזו לא הייתה אפליה? בכך היא פשוט תעלה טענה כוזבת. שלכל האסירים מגיעות אותן הטבות? נקבל המוני פושעים ברחובות.

הכל חטאו פה. ועדת השחרורים שנתנה החלטה על בסיס מצג עובדתי חלקי ומטעה; אביחי מנדלבליט ושי ניצן שהחליטו שלא לערער על ההחלטה; ראובן ריבלין שבמהלך בזק נתן לאולמרט זכויות יתר. וכמו תמיד, כאשר הרשויות חוטאות – הציבור משלם.

יוזמת החקיקה של משרד המשפטים, ולפיה לשרים תהיה מעורבות בבחירת היועצים המשפטיים של משרדיהם, הובילה לתגובות הקבועות: הנה הפוליטיקאים (מהימין, כמובן) מנסים להסיר מעל דרכם את שומרי הסף המסורים, המונעים מהם כמעט בגופם מלשדוד את הקופה הציבורית. מעבר לכך שהתגובות הללו מתעלמות במכוון מפרטים אחרים שיש בהצעה, ואשר מבטיחים את עצמאות היועצים המשפטיים, הן לא מתמודדות על ההיגיון הברור העומד בבסיסה.

השר הוא האחראי להתנהלות משרדו, ולכן זכותו לכל הפחות להיות מעורב בבחירת הבכירים האמורים לעבוד עימו בצורה הדוקה בביצוע מדיניותו – לשמה נבחר בידי הציבור. למנוע ממנו את זה, שקול למצב בו מנכ"ל של חברה לא יוכל להתערב במינוי סגנו. כיום שולטים הפקידים במידה רבה במינויים הבכירים, באמצעות ועדות איתור ש"ממליצות" לשרים על מועמד אחד ויחיד – אותו הוא חייב למנות, על-פי פסיקת בג"ץ. בתחום הייעוץ המשפטי אין לשר אפילו את המעט הזה, משום שהיועצים נבחרים במכרזים פנימיים של שירות המדינה – מה שמוביל לכל הפחות לחשש ל"חבר מביא חבר". ההיגיון שבהצעה של איילת שקד כל כך ברור, עד שקשה למצוא מילים להסביר אותו.

ועוד הערה: מוזר שדווקא אביחי מנדלבליט מתנגד להצעה, המבקשת להעתיק לכל משרות היועצים המשפטיים את הנוהל שהביא אותו-עצמו לתפקידו הנוכחי. האם ייתכן שהוא רוצה להמשיך לשלוט על המינויים? לא, מה פתאום; הרי ליועצים המשפטיים אין שום אינטרס מלבד שמירת החוק וטובת הציבור.

מה שמוביל אותי במישרין לנקודה הבאה. משום מה השתרשה אצלנו חשיבה לפיה הפוליטיקאים תמיד שוקלים רק שיקולים פוליטיים, וכל האחרים – רק שיקולים ענייניים. קחו למשל את המשבר בבית החולים הדסה: התקשורת מציגה תמונה לפיה יעקב ליצמן פועל משיקולים זרים, בעוד הרופאים המתפטרים חושבים רק על טובת החולים. שלא לדבר על אליעד שרגא, שכמובן רק האינטרסים של הילדים ניצבים לנגד עיניו.

הגישה הזאת נוגדת את ההיגיון והשכל הישר. ראיתם פעם מישהו שאין לו דעה בנושא בו הוא עוסק? הרי זה בדיוק העניין: הוא עוסק בו בגלל שיש לו דעה אותה הוא רוצה לקדם. זו יכולה להיות דעה פוליטית, דעה מקצועית, דעה אידיאולוגית. וטוב שכך: אנחנו רוצים שבעלי דעה וידע הם שיקבלו את ההחלטות, לא רובוטים או בורים. גם נציג ציבור המתמנה לוועדה, מחזיק בדעות על הנושא בו היא עוסקת ועל האופן בו עליה להתנהל. אם כבר, אזי בהקשר הזה הפוליטיקאים עדיפים: דעותיהם ידועות והם נבחרו על-מנת לקדם אותן.

חוץ מזה, כמעט לכל אחד יש גם אינטרס אישי. יועץ משפטי או רואה חשבון – עצמאיים וחיצוניים ככל שיהיו – רוצים גם לשמור על מקורות הכנסתם. שופט רוצה להתקדם במערכת. פקיד רוצה לשמר בידיו כוח והשפעה. ושוב: זה טבעי לגמרי. מה שלא טבעי, הוא לטעון שהאינטרסים הללו לא קיימים אצל איש מלבד הפוליטיקאים. קצת היגיון, בבקשה.

1,269 התקשרויות ב-30.4 מיליארד שקל – זהו ההיקף של רכישות המדינה בשנה שעברה ללא מכרזים. מדי שבוע ניתנים בממוצע 25 פטורים ממכרזים, וחשבון פשוט מלמד שההיקף הממוצע של התקשרויות אלו הוא 2.4 מיליון שקל. הרשויות למיניהן מצאו את הפרצות המאפשרות להן לעקוף את חוק חובת מכרזים ולזרוק כספי ציבור בהיקף של 7% מתקציב המדינה.

אני לא קונה את ההסברים שבדרך כלל ניתנים להשתוללות הזאת: צרכים דחופים, התקשרויות המשך ושאר תירוצים. מצד שני, אני לא חושב שיש כאן שחיתות בקנה מידה נרחב, אם בכלל. ההיגיון אומר שמדובר בצירוף של שני גורמים. האחד: רצון אנושי בכלל ופקידותי בפרט להמשיך במסלול המוכר היטב; כבר מכירים את הספק, אז למה להחליף? השני: חשש מוצדק שמא כל מכרז יגרור הליכים משפטיים שרק יעכבו את ביצועו, או אולי אפילו יובילו לביטולו.

זה כמובן לא מצדיק את התופעה ובוודאי שלא את ממדיה. העובדה שהחשבת הכללית דאז, מיכל עבאדי-בויאנג'ו, אישרה את ההתקשרויות הללו רק מוסיפה לכך משנה חומרה, שכן האוצר מתיימר להיות שומר הסף המבטיח את השימוש הנאות בכספי הציבור. יש כאן מקום להתערבות מיידית וחריפה של השר משה כחלון ושל הכנסת – כדי להפסיק את ביזוי החוק ולהבטיח את המינהל התקין.

קים ג'ונג און הוא שליט אכזר שנראה כמו ילד מפונק, אבל מעשיו אינם נטולי היגיון. ההתגרויות הבלתי-פוסקות של קוריאה הצפונית בעולם בכלל ובארה"ב ויפן בפרט, בנויות ככל הנראה על הערכה סבירה לגמרי לפיה לא יקרה לה שום דבר יותר גרוע ממה שקרה לה עד עכשיו. המשטר שורד למרות העיצומים הקשים המוטלים מזה שנים על המדינה, וקים כנראה מעריך שלא נשקפת לו סכנה של ממש למרות חייהם האומללים של נתיניו. חוץ מזה, בהיגיון שלו – העוצמה הצבאית חשובה יותר מאשר הרווחה הכלכלית. אז מה ארה"ב תעשה? אפילו אדם לא יציב ולא צפוי כמו דונלד טראמפ, לא צפוי להסתכן במהלומה צבאית על מדינה בעלת צבא ענק (הגדול ביותר בעולם מבחינת כוח אדם) ויכולת גרעינית.

חוץ מזה, הקוריאנים למדו היטב את הלקח – גם שלהם וגם של אירן. פיונגיאנג התחייבה לפני שני עשורים להפסיק לפתח נשק גרעיני וטילים, היא מצפצפת על כל העולם – ושום דבר לא קורה. האירנים הצליחו לרמות את המערב ולהגיע להסכם שיאפשר להם לפתח נשק גרעיני בעוד כמה שנים, ממשיכים לפתח טילים ומבטיחים להחריב את ישראל – ושום דבר לא קורה. בעולם בו המתונים והשפויים לא תופשים שיש להם עסק עם מי שמבין רק כוח, הקיצוניים והמשוגעים יכולים להשתולל.

בתחילת השבוע הבאתי כמה דוגמאות לשבחים העצמיים שמחלקים דוברי המשטרה, והנה עוד אחת המלמדת על עומק המחשבה וחדות ההיגיון של גיבורינו במדים הכחולים.

"בתחילת השבוע דווח על מעצרו של תושב מרכז הארץ וזאת בעקבות מספר תלונות שהוגשו במשטרה מקשישים תושבי ירושלים שדיווחו על דפוס זהה, לפיו צעיר דפק על דלת ביתם, הציג בפניהם שטר של 200 שקל וביקש את עזרתם לפרוט אותו על-מנת שיוכל להעביר חלק מהכסף לתרומה. בעוד הקשישים בדקו בארנקם במטרה לסייע לו, נהג לחטוף את ארנקם ובו מאות אלפי שקלים [כך במקור!] ולהימלט.

"עם התפתחות החקירה הבינו חוקרי המשטרה כי אין מדובר במספר מקרים בודד כי אם בשיטת פעולה נרחבת ומתוכננת שבה פעל החשוד ונוספים שתיפקדו כחוליה מאורגנת. מיד כשהבינו החוקרים שהמעשים בוצעו למספר קשישים בירושלים ברצף אירועים - הסיקו שמדובר במעשים שיטתיים, מתוכננים, מאורגנים ומתוזמנים שכללו מעקב וביצוע העוקץ". ואנחנו מוסיפים: הצל"שים בדרך.