פרשת גבורה במלחמת יוה"כ שלא זכתה ל"כותרות"

מלחמת יום הכיפורים בחזית רמת הגולן הציבה ב"כותל המערבי" כמה גיבורים ויחידות שנחקקו בזיכרון ההיסטורי הציבורי: קהלני, יאנוש, חטיבה משוריינת 7 והלחימה ב"עמק הבכא"; "כוח צביקה". בשנים האחרונות זוכה גם חטיבה משוריינת 188 להתחיל ולהיכנס לפנתיאון הגבורה, כמו גם חטיבתו של אורי אור, חטיבת מילואים משוריינת 679. כולם, בגבורה עילאית, תרמו להצלת רמת הגולן. אבל, דומני שישנו כוח אחד, שמשום מה לא זכה להיכנס בצורה הראויה לפנתיאון הגבורה של חזית רמת הגולן, ולרבים בציבור הוא לא מוכר. כוונתי היא ל"כוח טייגר", פלוגת טנקים מגדוד 82, חטיבה 7, בפיקודו של סרן מאיר זמיר (כינויו ברשת הקשר היה "טייגר"), שתרומתו להצלת רמת הגולן הייתה משמעותית ביותר.

בספר הרשמי למחצה של פיקוד הצפון על המלחמה, "הסורים על הגדרות" (עורך דניאל אשר) ישנן 10 שורות בלבד על מעשה הגבורה של הפלוגה . הן אומרות בקיצור שפלוגת זמיר (למעשה עם 7 טנקים בלבד) נשלחה לבלום חטיבה משוריינת סורית שנעה צפונה על ציר הכביש הראשי מכיוון פתחת כודנה (במרכז חזית הגולן) לעבר קוניטרה, דהיינו צפויה להגיע לעורף חטיבה 7. במארב לילה השמידה הפלוגה כארבעים טנקים ונגמ"שים סוריים. החטיבה הסורית (מספר 43) נבלמה, נסוגה לשטח סוריה ולמעשה חדלה לתפקד בהמשך המלחמה.
זה היה מארב לילה קלאסי, מודל של מקצוענות ומנהיגות קרבית. 7 טנקים בלבד השמידו את כל החוד של החטיבה המשוריינת הסורית בקרב שהתנהל מטווחים של אפס.

אני אגע בשתי נקודות עקרוניות הראויות לדעתי להיחקק בזיכרון ההיסטורי שלנו בהקשר לקרב זה במלחמת יום הכיפורים ברמת הגולן:

האחת, המשמעויות האופרטיביות של המארב. העורף של חטיבה 7 ניצל, והיא יכלה לנהל את קרב ההגנה שלה ב"עמק הבכא" מצפון לקוניטרה. אילו לא הצליח זמיר לבלום את החטיבה הסורית, אפשר להניח די בוודאות כי כל מערך ההגנה של חטיבה 7 היה משתבש לחלוטין, ולסורים היה הרבה יותר קל לפרוץ ולנוע לעבר הירדן בצפון רמת הגולן. יתר על כן, השמדת החטיבה הסורית שיבשה את כל לוח הזמנים של התכנון הסורי להשתלט במהירות על מרכז רמת הגולן ולנוע מהר על ציר הכביש מנפח לגשר בנות יעקוב ולהגיע לירדן תוך 24 שעות.

השנייה, הסמלית. הפלוגה של זמיר לא איבדה טנק אחד, לא נהרג בה חייל אחד באותו מארב לילי מול חטיבה משוריינת 43 הסורית. לקרוא ולא להאמין! כן, אף טנק, אף הרוג! עשרות כלי רכב משוריינים סוריים נשארו שרופים למחרתו בשטח המארב (מול הישוב אלוני בשן כיום) ואף טנק ישראלי! תמונה נדירה במראות מלחמת יום הכיפורים שהציבור הורגל בהם . ולא רק זאת. בקרבות האחרים שניהלה הפלוגה של זמיר- בהמשך קרבות הבלימה בצפון הרמה, ולאחר מכן בקרבות של כיבוש ה"מובלעת" הסורית- לא איבדה הפלוגה אף טנק ואף לוחם . יד המזל? מקצועיות שאין דוגמתה? אין לי מושג, אך דומני שמדובר כאן בתופעה ייחודית, שאין כדוגמתה בכל תולדות השריון, לפי הידוע לי. כמעט תמיד מלווים מעשי גבורה באבידות, זה טבען של מלחמות ומהות הגבורה. אני התחנכתי כנער על סיפור הגבורה של המ"פ משה בריל במלחמת סיני ב-1956 שכבש את היעד המצרי בסיני, סכר הרואיפה, עם הטנק שלו ונגמ"ש הסמ"פ, כאשר כל טנקי הפלוגה פגועים.

קראתי בזמנו כתבה שכותרתה הייתה, לפי זכרוני, "יחידה ללא אנדרטה". רוצה לומר, שלכל יחידה יש אנדרטה, כי יש נופלים, ישנו שכול, ישנם זיכרונות מרים. לפלוגה של סרן מאיר זמיר (לימים תא"ל) אין אנדרטה, כי לא היו נופלים. והייתי מוסיף ממד נוסף: ראויים מאיר זמיר ופלוגתו ל"אנדרטה" שתנציח את מעשי גבורתם, אנדרטה להישג הגדול ביותר בכל מלחמה ומעשה גבורה: בלי אבידות בנפש ובחומר.