תעתועי הנעורים כמחלה

על-רקע תפאורה מאוד בלתי שגרתית של איה באך, המרופדת במזרוני חדר התעמלות, כדור פילאטיס, עם מיטה המתפקדת לצרכים שונים, שולחן כביכול תקופתי וכסאות מסוגננים, תלבושות יפהפיות מעוצבות בידי רונה משעל, כשצילומי הווידאו-ארט של תמיר פיינגולד מעשירים את הסצינות וההתרחשויות, מופיעות הדמויות של הסטודנטים הצעירים לרפואה, התוהים על עצם מהותם, על הסיבות לרצונם להיות רופאים, ועל כל מה שמעסיק צעירים מאז ומעולם: מהות האהבה, הנאמנות, הבגידה וכל מה שקשור בכך.

בימויו של יונתן אסתרקין רווי באכספרסיביות הגרמנית, שמצאה ביטויה במיוחד גם באמנות (אגון שילה, גוסטב קלימט ובני דורם). כך האכזריות הטבועה בדמם של הגרמנים, אליה הורגלו עוד מבית ההורים, מה שנראה בקטע בו אחת הצעירות מתוודה שבילדותה אהבה שאביה היה מלקה אותה בחגורה. או הזלזול של פרדר (ניב ניסים מלא הקסם), השובר את לבבות כל הנשים בהצגה, המצליח להכניע כל אחת בקלות הודות לקסמו, יופיו, והביטחון העצמי המשכנע שלו. משחקו של ניב ניסים שטוף ארוטיקה, כך שכולן נופלות כפרי בשל לידיו. בקולו הנפלא הוא מרגש את הצופים במיוחד בשירתו את "לילי מרלן" שהתפרסם בביצועה של מרלן דיטריך.

הבעיות הנפשיות של הצעירות רבות. מארי (דיה קדם, הכה משכנעת בכנות משחקה ובהיטמעות של הדמות בשחקנית עד כי היו לאחת) מתלבטת בין אהבתה לרופא לעתיד, לבין משחקי המיזמוטים ונסיונות הפיתוי של דזירה, בת למשפחת אצולה, שברחה מהבית בגיל 17, אך מתנהגת כרוזנת - לקיים עמה יחסים. היא מצליחה, והחבר הקבוע של מארי, שכולם מכנים אותו "בובון" (לוטן וולמן המרגש, ומנגן נפלא גם ברקע על הגיטרה), נקלע בשל כך למערבולת רגשות אותה הוא מבטא כה טוב. גם הסטודנטית אירנה (ירדן קראוני המתולתלת) נסחפת למשחק המינים המתרחש בין הדמויות כמו במשחק קלפים, בו משתנים בני הזוג כהרף עין.

לתוך החבורה מתוספת החדרנית לוסי (בר חדד הסקסית, שגם עיצבה את התנועה התוססת בהצגה). שמדמות מנוצלת ומדוכאת, הופכת תוך החלפת תלבושתה לנשית, סקסית ומובילה. לזכותה יש לזקוף את סצינת התנועה-המחול הקצבית העשויה בתאום מעולה, של כל הקבוצה בפתיחת ההצגה. מה שמכניס את הצופים היישר לימינו. עוד בטרם מופיע האייפאד של אפל כגיבור משני אך קובע, בו משתמשים כולם, כהשלכה של שעבוד הדור הצעיר כיום לצילומי האינסטנט, ושליחתם במידית ליתר החבורה. וזה מה שהקהל רואה ונמרח על כל הרקע שעל הבמה.

עידו פסח מופיע כרופא האחראי על הסטודנטים, שלא מצליח למנוע את התאבדותה של הצעירה דזירה, וההצגה מסתיימת בטון מינורי והחשכה. כביטוי לימי האופל ששלטו בגרמניה עד לאחר מלחמת העולם השנייה.

הצגת "מחלת נעורים" התריעה בזמנה כנגד התערערות הצעירים ואיבוד שליטתם על הקורה עמם לאור המצב העגום של גרמניה המובסת, אך יש בהצגה בנוסף גם רמיזות להתדרדרות אז כמו היום, מתוך התמכרות הצעירים לסמים קשים. יש להצגה מקום כזרקור המאיר את הצדדים הפחות מוארים ויותר אפלים של מצבם הנפשי של הצעירים. זרקור היכול לפקוח את העיניים לדור הצעיר ולהוות מעין אזהרה.

הבימוי הכה משובח של אסתרקין מצליח להביא את שבעת השחקנים לרמת משחק שהופך אותנטי ומשכנע ברמות. רק שלכמה מהן, בקטעים בו הן צורחות, אובד הטקסט ועמו המסר העמוק של ברוקנר. ראוי היה שבכל בתי הספר למשחק יעניקו יתר תשומת לב להיגוי, לדיקציה, של השחקנים העתידים לעשות תיאטרון מקצועי בהמשך, כך שלקהל תהיה אפשרות לקלוט את כל המסר של המחזאי במלואו. ואין הדברים אמורים רק לגבי סטודיו ניסן נתיב. אלא גם לשאר בתי הספר למשחק.

ברכות לבימאי הכה מוכשר, שהיום כבר טס לסלובניה לביים שם הצגה, ולקאסט המחונן שצלח להשתדך לבימאי ולעיבודו את הקלאסיקה להיום.