ציניות, העמדת פנים ונכונות לעגל את פינות האמת הן – למרבה הצער – תכונות נדרשות מפוליטיקאים. אנשים ישרים כסרגל, האומרים בדיוק את מה שהם חושבים ואינם מתביישים להודות בטעויותיהם, לא יגיעו רחוק בפוליטיקה (אם בכלל יבואו בשעריה). לצד זאת, יש פוליטיקאים שבאמת מאמינים במה שהם אומרים ועושים, ויש פוליטיקאים שהם באמת פטריוטים שרוצים בטובת הכלל. הם לא שונים בטקטיקות שלהם מפוליטיקאים אופורטוניסטיים ואנוכיים, אבל לפחות יש להם רצון טוב ומניעים בסיסיים חיוביים.

אני לא יודע לומר, האם דונלד טראמפ שייך לקבוצה הזאת. אני לא בטוח שיש מישהו שבאמת יודע. האם הוא פטריוט אמריקני המשוכנע ביכולתו לעשות את הטוב ביותר לארה"ב ולתושביה, או שמדובר באיש עסקים קר ומחושב, אפילו אכזרי, שהמטרה העיקרית שלנגד עיניו היא טובתו האישית. לצורך הדיון, הבה נניח שהאפשרות הראשונה היא הנכונה, והבה נניח שטראמפ מאמין בכנות בקווי המדיניות שאותם הנהיג בארבע השנים האחרונות. הבעיה היא, שהתנהלותו בשבועיים האחרונים מובילה למסקנה שמדובר במסיכה אותה הוא מסיר כעת.

מותר לגמרי לטראמפ לחשוב שהוא הפסיד שלא בהגינות; אין משטרת מחשבות. מותר לגמרי לטראמפ לפנות לבתי המשפט; זוהי מהותה של מדינת חוק. אבל הוא עושה דברים פסולים בעליל, החותרים תחת יסודות הדמוקרטיה האמריקנית. הוא חוזר שוב ושוב על שקרים חסרי הוכחה ועל תיאוריות קונספירציה חסרות יסוד. הוא מסרב לאפשר חפיפה עם ג'ו ביידן, למרות החוק המחייב זאת. הוא מקבל החלטות מרחיקות לכת. הוא מדיח פקידים בכירים. בימים האחרונים הוא מנסה לגנוב את הבחירות, פשוטו כמשמעו, דרך סילוף רצון הבוחר במינוי האלקטורים. ועשרות מיליוני אמריקנים מאמינים לו.

אפשר היה לצפות ליותר מנשיא שהכריז שהאסטרטגיה שלו היא Make America Great Again ושהטקטיקה שלו היא Put America First. מה שדונלד טראמפ עושה כעת, הוא Put Trump First והתוצאה היחידה תהיה Make America Weak Again.

מותר לשתף אתכם בחוויה אישית-מקצועית? כאשר קראתי השבוע את פסק דינה של השופטת אפרת פינק, אשר זיכתה נאשם במעשי פדופיליה בשל שורה אין-סופית של מחדלי חקירה ופגיעה בזכויותיו, תפסתי את ראשי. פיזית, פשוטו כמשמעו. אחרי 30 שנות ניסיון בעיתונות ואחרי עשר שנים ככתב משפטי וכעורך משפטי באתר זה, מתברר שעדיין יש דברים שיכולים לזעזע אותי. ואז קראתי את פסק דינה של השופטת ליזי פרוינד, שזיכתה נאשם בגניבת אופניים מנימוקים דומים מאוד. מעבר לרשלנות והפרות החוק של השוטרים בשני המקרים, שמתי לב לעוד קו דמיון מטריד במיוחד: המשטרה מפריטה את עצמה.

בתיק הראשון שלחו השוטרים את הוריה של הילדה שהותקפה מינית לחפש את החשוד. הם נכנסו לפייסבוק ונסעו בחוצות רחובות עד שזיהו (בצורה שגויה) את האדם שהועמד לדין. בתיק השני שלחו השוטרים שני נערים בני 15 לחפש את מי שגנב מהם את האופניים. גם הם שוטטו בפייסבוק עד שזיהו (בצורה שגויה) את הצעיר שהועמד לדין. התיק הראשון היה עבירות מין ביבנה; השני – עבירת רכוש בנתניה. לכאורה לא אמור להיות שום קשר ביניהם. אבל בפועל, בשניהם המשטרה התפרקה מחובותיה והטילה אותן על כתפיהם של הנפגעים.

אנחנו יודעים מזה שנים שיש שוטרים אלימים ושיש שוטרים עבריינים. שזכויות חשודים הן במקרים רבים בגדר המלצה בלתי מחייבת. שביצוע פעולות חקירה בסיסיות נשאר בספרי ההדרכה. שקיום מצות המחוקק וצווי בית המשפט הוא עניין לשיקול דעת. אבל שני פסקי הדין הללו מסירים את מה שנותר ממסיכת המקצועיות הבסיסית ביותר של המשטרה. אם בשני תיקים כל כך שונים ההתנהלות כל כך דומה, יש כאן לכל הפחות תרבות ארגונית רקובה, אם לא הנחיות (במפורש או במשתמע) של הפיקוד והודאה בחוסר יכולתה של המשטרה לבצע את תפקידה. משטרה כזאת מאבדת את הזכות לקיומה ואת הלגיטימציה לפעולותיה.

נשים את זה על השולחן: אני לא סובל את דינה זילבר. אני חושב שהיא סמל כל הרוע שבמשפטיזציה של חיינו בכלל ושל השירות הציבורי בפרט. אני חושב שהיא חסרת יושרה, משום שפרסמה ספר המהלל ומשבח את מקום עבודתה תוך כדי עבודתה בו. השבוע התברר, שמאחורי מסיכת המקצוענות המשפטית שלה, מסתתר בוז עמוק לדרג הנבחר, ובמשתמע – לבחירתו הדמוקרטית של העם.

למי שלא שמע, זילבר דיברה בכנס של המכון לדמוקרטיה על נושא המשילות, וטענה שזהו רק תירוץ של ה"פייק מנהיג" לחוסר האונים שלו עצמו. לדבריה, "לפעמים אנחנו עדים לתופעות של גלגול אחריות. לפעמים כדי לא להודות באמת המצערת של העדר מנהיגות, מפעילים את הוונטילטור המפזר את האשמה לכל עבר. במקום להתמודד עם קשיים, השלכות, יתרונות וחסרונות, במקום להסתכל פנימה – מסיטים את המבט ומכוונים אצבע מאשימה החוצה... 'הפטריוטיות היא מפלטו של הנבל', אמר סמואל גונסון בחיבורו 'הפטריוט' ושיח המשילות הוא לפעמים מפלטו של הפייק מנהיג. ג'ונסון תיאר את הפוליטיקאי הפטריוט כאדם ש'פעילותו הציבורית נובעת ממניע אחד - אהבתו לארצו, שאין בליבו לא תקווה ולא פחד ביחס לעצמו, ואין בו לא אהדה ולא סלידה אלא באשר לטובת הכלל', מי שיודע לקיים את אהבתו למולדתו במעשים של ממש. ההמשך שלו רלוונטי גם לשיח המשילות: 'הטחת עלבונות היא נשקו של הפחדן, וצביעות היא תחמושתו העודפת'".

בעיקרון, אני דווקא מסכים עם הקו המרכזי של זילבר. פוליטיקאים שאינם רוצים או שאינם יכולים לפעול, מאשימים את הפקידים. ממשלות שאינן רוצות להכריע, מגלגלות תפוחי אדמה לוהטים לפתחו של בית המשפט העליון. אבל אי-אפשר להסכים עם שני דברים חשובים בדבריה: החד-צדדיות והעיתוי. רק מי שאוטם עיניו מראות ואוזניו משמוע, יכול להתעלם מכך שיועצים משפטיים וחשבים שולטים במידה רבה בכל הגופים הממשלתיים, ומסכלים לעיתים את תוכניותיהם והחלטותיהם של הנבחרים. וזילבר היא עדיין המשנה ליועץ המשפטי לממשלה; היא אינה יכולה לדבר כמו פוליטיקאי, עיתונאי או פרשן.

הדברים שלה כעת מלמדים על תפיסת היסוד המלווה אותה עשרות שנים, כולל בשמונה שנותיה כמשנה ליועץ המשפטי לממשלה: הפקידים כולם טהורי כוונות ונקיי כפיים, בעוד הפוליטיקאים הם חבורת שקרנים צבועים. כעת ברור לחלוטין מאיזה מקום היא באה כאשר החליטה שוב ושוב בניגוד לעמדות הדרג המדיני, ומהיכן נובע הבוז הבלתי-מוסתר שלה כלפיו. כעת מוטל ספק ענק בדבר מניעיה לכל אורך השנים הללו, כולל בגיבוש הסדר ניגוד העניינים של בנימין נתניהו. בדיוק כמו שכאשר עו"ד טליה ששון הצטרפה לאחר פרישתה מן הפרקליטות למרצ ולקרן החדשה לישראל, התברר מהיכן נולד הדוח שלה נגד המאחזים ביהודה ושומרון. ואחר כך הפרקליטות מתפלאת שלציבור אין אמון בה.

יוחנן פאולוס השני היה אחד האפיפיורים המוערכים ביותר בהיסטוריה. הייתה לו תרומה משמעותית לנפילת המשטר הקומוניסטי במולדתו פולין, ובעקיפין – בכל מזרח אירופה ואפילו בברית המועצות. בזמן השואה הוא סייע ליהודים בקרקוב, וכאפיפיור הפגין גישה אוהדת (הכל יחסי, כמובן) למדינת ישראל ולעם היהודי. לצד זאת, הוא היה שמרן מאוד וסירב להנהיג שינויים בכנסייה, אבל זה באמת עניינם של הקתולים.

כעת יש הטוענים, כי יש להסיר לפחות חלקית את המסיכה מעל פניו של יוחנן פאולוס. הוותיקן עצמו פרסם בשבוע שעבר דוח יוצא דופן, המאשים אותו בכך שקידם את הארכיהגמון הפדופיל האמריקני תאודור מק'קאריק. הדוח מגלה כיצד בחר יוחנן פאולוס שלא להאמין לטענות החוזרות ונשנות נגד מק'קאריק ואפשר לו להתקדם בהיררכיה הכנסייתית. הסיבה העיקרית, אומרים מחברי הדוח, הייתה האווירה הכללית של "מועדון חברים" ששררה בצמרת הכנסייה: חברים ותיקים מאמינים ועוזרים לחברים ותיקים.

אני לא יודע מספיק על יוחנן פאולוס ועל הוותיקן כדי להביע דעה עליו. מה שכן אפשר להסיק מכל הסיפור הזה, הוא שמוטב להימנע מהערצת יתר לכל אדם שהוא, דגול ככל שיהיה. עדיף לזכור שבסופו של יום – זהו אדם, ולא מלאך, עם חולשות אנושיות וטעויות אנושיות והטיות אנושיות. אל תצפו שהלקח הזה יילמד בידי כנסייה המעניקה למאות אנשים את התואר "קדוש"; הבה נסתפק בכך שאנחנו כיהודים נלמד אותו. ראינו אצלנו מספיק "רבנים", "מקובלים" ו"עושי ניסים" שנחשפו כנוכלים, גנבים וסוטים.

"אי-אפשר להתעלם מהעניין הכספי. חוזה מובטח לשנתיים ואופציה לשנתיים נוספות בליגה הטובה בעולם זה חלום, אבל צידה השני של אותו מטבע היא עבדות לוקסוס. אתה תקוע לשנתיים במועדון שיכול לעשות בך כרצונו, מיליונים נערמים בבנק אבל אתה סחורה שעוברת לסוחר. הולך לישון כשחקן הלייקרס ומגלה בבוקר שאתה בדטרויט". כך כתב (19.11.20) המאמן והפרשן הוותיק אריה מליניאק ב-ynet בעקבות בחירתו של דני אבדיה בידי קבוצת וושינגטון וויזארדז – ועמד על נקודה חשובה מאוד שרובנו אינם מודעים לה.

ספורטאים אמריקנים הם אכן "סחורה עוברת לסוחר", כהגדרתו הקולעת של מליניאק, המצויים ב"עבדות לוקסוס" כהגדרתו הקולעת לא פחות. אם לא מדובר בכוכבים, איש אינו שואל אותם מה רצונותיהם, מה תוכניותיהם, מה טוב למשפחותיהם. הם יכולים להישלח מהרגע להרגע מקצה אחד של היבשת לקצה השני שלה, בלי שיוכלו לומר מילה וחצי מילה ובלי שיקבלו סנט אחד של פיצוי. אלו הפנים המכוערות שמאחורי מסיכת הקפיטליזם האמריקני, אשר מתגלות בשורה ארוכה של עניינים: העדר ביטוח בריאות ממלכתי, העפה מהבית בשל אי-תשלום משכנתה או שכר דירה, העדר חופשת לידה בתשלום, שכר מינימום מגוחך, דמי אבטלה נמוכים וקצרי מועד.

הקפיטליזם חולל פלאות בארה"ב והפך אותה למעצמה החזקה והעשירה ביותר בהיסטוריה, והוא עדיף עשרות מונים על סוציאליזם קנאי ובוודאי שעל קומוניזם. הבעיה היא, שהאמריקנים כמו תמיד הולכים לקיצוניות המובילה לעיתים לקפיטליזם חסר חמלה ונעדר אנושיות. נאחל לדני אבדיה (וגם לחברו ים מדר) המון הצלחה ושלא ייאלצו לראות את מה שמתחת למסיכה האמריקנית.

ב-11 בנובמבר ציינו בבריטניה ובמדינות חבר העמים שלה את יום הזיכרון לחללים במלחמותיהן, ואילו בארה"ב זה היה יום יוצאי הצבא (ה"ווטרנים"). תאריך זה נבחר משום שבשנת 1918 הסתיימה בו מלחמת העולם הראשונה: 11 ל-11 ב-11 – בשעה 11:00 ביום ה-11 של החודש ה-11. למרבה הטרגדיה, חיילים רבים נהרגו בשעות שבין חתימת הסכם הפסקת האש לבין כניסתו לתוקף – ודאי החללים המיותרים ביותר במלחמה עקובה מדם זו (40 מיליון בני אדם).

חשוב ביותר להבטיח, שלא יהיו קורבנות מיותרים דומים של הקורונה. שני חיסונים כנראה כבר בדרך, ומותר להניח שיהיו עוד. זהו בהחלט אור בקצה המנהרה, אולי אפילו תחילת הסוף של הקורונה – אך הדרך עודנה ארוכה ורבת מכשולים וסיכונים. צריך יהיה לייצר מיליארדי מנות של החיסון, לשנע אותן בתנאים מוקפדים לכל פינות העולם ולשכנע מיליארדי בני אדם להתחסן פעמיים – משימה חסרת תקדים בתולדות האנושות. כל זה יקח לפחות עוד שנה, אם לא יותר. גם אם נניח שבישראל התהליך יהיה יותר מהיר (וזו הנחה מאוד בעייתית, בין היתר בגלל הברדק הרגיל שלנו) – לא נוכל לחזור לחיים רגילים לגמרי לפני שהמגיפה תודבר בכל העולם, ומשם אנחנו מאוד מאוד רחוקים.

גורם מרכזי בהתפרצות המחודשת של התחלואה אצלנו לאחר הסגר הראשון היה אס"ק – אווירת סוף קורס. התחושה הייתה שהנה-הנה הקורונה מאחורינו, וכפי שאמר ביוהרה בנימין נתניהו: "צאו לחגוג". התוצאה הייתה קטלנית בחיי אדם והרסנית בחיי הכלכלה. כעת עלולה להשתרר אווירה דומה, בין היתר בגלל ההבטחות של נתניהו וממשלתו כאילו החיסון כבר או-טו-טו נמצא במחסנים שלנו. אלו הן הבטחות חסרות בסיס, כפי שהתברר מפרטי ההסכם עם פייזר; וגם הסכם עם מודרנה לא ישים את ישראל הקטנה בראש התור העולמי.

לכן, כולנו חייבים להתאזר בסבלנות ולדעת שיש לנו כנראה לפחות עוד שנה של מגבלות: ריחוק חברתי, אירועים מצומצמים, עבודה מרחוק, לימודים בקפסולות, וגם מסיכות. אנא, אל תסירו אותן רגע אחד מוקדם מדי.