"אני חושבת שאני צריכה עוד מידע"

מאחר שמדובר כאמור בשימוע בו עליה להכריע בעצמה, ולא בדיון בפני מושבעים בו תפקידו של השופט מצומצם בהרבה, צ'טקן מתערבת שוב ושוב. "אתה זוכר את האירועים?", היא שואלת ומדייקת את שאלת התובע כדי לוודא שהשוטר ידע פרטים מסוימים בזמן אמת. "כאשר עצרת את מר ג'ונס, האם ידעת שיש תלונות קודמות נגדו? האם ידעת מה קרה איתן? מה ידעת?" צ'טקן נכנסת לפרטים, אומרת בחיוך "אני חושבת שאני צריכה עוד מידע" ולכן עדותו של השוטר מתארכת מאוד. ככלות הכל, הוא העד המרכזי לגבי חוקיות החיפוש, וכידוע – בארה"ב די בכך שתחילת הדרך הייתה בלתי חוקית, כדי לפסול לחלוטין את הראיות (כלל "פרי העץ המורעל").

התובע חוזר לנקודת ההתחלה ומבקש מהשוטר את שמו המלא; צ'טקן שוב מחייכת: "היית צריך לשאול את זה בהתחלה". התובע שואל על אזור האירוע וצ'טקן מעירה: "אני מכירה היטב את האיזור". כאשר התובע מבקש להגיש דוח פעולה קודם של השוטר, צ'טקן תוהה מהי הרלוונטיות, מתלבטת בקול ומחליטה: "אני אשמע אותך, אבל אני לא בטוחה שאאפשר לך להרחיב".

כאשר התובע מבקש להגיש עוד דוחות כאלו והסניגור מתנגד, צ'טקן – בצורה מעט מגומגמת – מגיבה: "זה לא לאמיתות התוכן אלא לצורת פעולתו של העד. זה לא מזיז משמעותית את המחט מבחינתי, אבל מאחר שאין מושבעים – אני אאפשר; זה גבולי. אני אקבל את ההנחה שיש פשעים באזור הזה. מאחר שאין מושבעים, אני יכולה להעתיק את המוצגים כמות שהם, לגבי המצב באזור הזה. זה לא יקבע האם פעולות השוטר היו סבירות. אני מקבל את זה כהוכחה לכך שהשוטר פעל בצורה סבירה כאשר חשב שזהו אזור בעל פשיעה רבה, אבל נצטרך לראות בהמשך" [את סבירות המעצר הספציפי].

צ'טקן שואלת את השוטר האם ידע על תקריות ירי קודמות באיזור, הוא משיב בחיוב והיא אומרת לתובע: "הוכחת שזה אזור מוכה פשע ושהשוטר ידע על כך. צריך להתקדם". היא ממשיכה להתבונן על השוטר בזמן עדותו. בנקודה מסוימת, אפילו בלי התנגדות מצד ההגנה, צ'טקן קובעת "שאלה מנחה" ופוסלת אותה. מתוך היכרותה עם האיזור, היא מבקשת לדעת היכן בדיוק היה האירוע. ובכלל, צ'טקן ערנית מאוד ושמה לב לכל פרט.

כאשר השוטר אומר שהנאשם נכנס לבניין, צ'טקן יורדת לפרטים: "איך ראית אותו? נכנסת אחריו? כשאתה אומר שחשבת שהוא חמוש, זה היה על בסיס הבליטה [במעיל] שראית ברחוב או על בסיס משהו אחר?" התובע מקרין את הסרטון ממצלמת הגוף של השוטר, האומר שעצר ליד הנאשם כדי לשאול אותו כמה עלה הז'קט. "אתה עוצר ליד הרבה אנשים לשאול על הז'קט שלהם?", מתעניינת צ'טקן (אגב, במבט מן הצד נראה שהשוטר חשד שמדובר בז'קט גנוב, אבל הדברים לא נאמרו). "אתה עושה את זה בעוד חלקים של האזור שלך? כאשר יצאת מהניידת, מר ג'ונס החל לסגת?"

צ'טקן מבקשת לחזור אחורה במצלמת הגוף, מתבוננת בתשומת לב ושואלת: "האם נראה שהוא מתרחק ממך? אמרת שהוא החל לעזוב, אמרת שרצית לדבר איתו על הז'קט שנראה יקר – זו העדות שלך?" השוטר: "הוא נראה עצבני וראיתי בליטה בז'קט שלו". צ'טקן: "נגעת באזור הבליטה לפני שסובבת אותו [בעת העיכוב], נכון? הרגשת אז באקדח?" – לא. "כאשר ערכת את החיפוש הראשוני, קבעת מבחינת בטחונך שאין אקדח שיכול להיות מופנה נגדך". – לא בז'קט, אבל כאמור הוא נמצא במכנסיים. "אני חושבת שהוא אומר 'עילה סבירה'", שמה לב צ'טקן להקלטת המעצר.

הסניגור מתחיל את החקירה הנגדית ומביא שני בקבוקי שתייה לדוכן. "אדוני מתכונן לחקירה ארוכה, שלא יתייבש", מעירה צ'טקן בחיוך; בהמשך יתברר, שאחד הבקבוקים נועד להדגים את זה שהיה בכיסו של ג'ונס ושלטענת השוטר עורר את החשד שמדובר באקדח. כאשר הסניגור מגיש תמונה ממצלמת הגוף ומבקש לתת אותה במישרין לצ'טקן, היא מכוונת אותו בחיוך לעוזרת המשפטית שלה – שנוטלת את התמונה ונותנת לה. על-פי תנועות השפתיים, צ'טקן אומרת לה "thank you" וכך גם בהמשך.

צ'טקן מוחקת מהפרוטוקול את דברי השוטר על הבדיקה בדיעבד שעשו הסמל והסֶגן הממונים עליו בשאלה האם כיוון את אקדחו לעבר ג'ונס, כי אין לכך רלוונטיות למעשיו בזמן אמת. היא גם מוודאת עם התובע: "האם המדינה אומרת שמר ג'ונס היה אז במעצר? הוא לא היה חופשי לעזוב, נכון?"

לאחר חקירה ממושכת של השוטר, אומרת צ'טקן לסניגור "תן לי לעצור אותך לרגע" ופונה לשוטר: "הבליטה שאמרת שראית, הייתה למעשה בקבוק. לא יכולת לראות את הבליטה של הנשק [במכנסיים] כאשר הז'קט עליו, נכון?" – נכון. הסניגור אומר ששכח את השאלה הבאה, וצ'טקן מתנצלת בחיוך על ההפרעה. הוא שואל על הצורה של הבליטה במכנסיים וצ'טקן אומרת: "אני יכולה לראות את זה".

כאשר הסניגור מבקש להגיש דוח ירי קודם בו לא היה מעורב אותו שוטר, צ'טקן מרכיבה משקפיים, מעיינת בו ואומרת בעקבות הערה של התובע: "יש כאן מידע אישי, אני לא רוצה לראות את זה מתועד [כראיה בתיק]. אני לא בטוחה מה זה רלוונטי לעדות. אני לא בטוחה מה הוא יכול להוסיף". בעקבות שאלה נוספת של הסניגור, היא שוב מעירה בחיוך: "אתה שואל אותו על הטיעון של המדינה? אני די בטוחה שהוא לא כתב אותו".

צ'טקן ממשיכה: "אתה מנסה לטעון שיש מקרים שמגיבים ומקרים שלא? זה לא יהיה חלק משמעותי בהכרעה שלי. אני לא חושבת שצריך להעמיק יותר בזה. תשאל עוד שתי שאלות ונראה לאן אתה מגיע". היא גם מנסחת מחדש שאלה של הסניגור: "כאשר היה לך מגע עם מר ג'ונס במארס 2023 [יום המעצר], זכרת שהיה אירוע בינואר?" ושוב לסניגור: "אני לא חושבת שהוא יכול לזכור כל אירוע".

השעה כעת 12:45, לאחר כמעט שלוש שעות של דיון, וצריך להפסיק. "אתה משוחרר כרגע, תוזמן שוב", אומרת צ'טקן לשוטר. "אני מזכירה לך לא לדבר על עדותך. זה לא יהיה מחר ולא יהיה היום. תודה, אדוני השוטר". כעת היא פונה לצדדים ומבקשת שיתמקדו בשאלות המהותיות:

"אני רוצה שהממשלה תתייחס ביום הבא, אחרי שהעד יסיים את עדותו, לכמה דברים. האם הייתה עילה סבירה לחשוב שבוצע פשע ולכן לעצור את מר ג'ונס ולערוך עליו חיפוש? האם הנחה זו הייתה מבוססת על היכרותו [של השוטר] עם מר ג'ונס? המרדף אחרי מר ג'ונס לחדר המדרגות – האם הייתה לו עילה סבירה, אחרי שלא מצא דבר, האם הייתה לו רשות לערוך חיפוש נוסף לאחר שלא מצא נשק, או שהיה עליו לעצור? שני הצדדים צריכים להתייחס לנושא הזה.

"יש לי קצת זמן. מתי תרצו לחזור? בשבוע הבא? בשבוע שאחרי? אם כי זה שבוע קצר [22 בפברואר הוא יום הנשיאים – שבתון]. אני יכולה ב-15 בחודש בבוקר, ב-10:30. נראה לי ששעתיים יספיקו. אם השוטר לא זמין מסיבה כלשהי", היא אומרת לתובע, "תוכל לתאם עם ההגנה ונקבע מועד אחר? כל עוד לא תדברו על ליבת העדות".

אם היינו במדור "שיפוט מהיר", הסיכום היה כזה: צ'טקן שמה לב לכל פרט, ממקדת את השאלות והעדות בנקודות המרכזיות, משרה אווירה נעימה ומפגינה נועם הליכות כלפי כל הסובבים אותה. משפט טראמפ כמובן יהיה סיפור שונה לחלוטין, בכל המובנים. אבל תכונות יסוד אלו ודאי ישרתו אותה היטב, אם וכאשר תחל לנהל את משפט המאה.