הכל דיבורים

מקור האבחנה הפוליטית בין ימין לשמאל הוא באסיפה הלאומית בימי המהפכה הצרפתית, שחבריה ישבו בחצי גורן. האצולה העשירה שתמכה בסדר הקיים ישבה מימין, פשוטי העם העניים והמהפכנים ישבו משמאל. כלומר, החלוקה היא במקורה חברתית-כלכלית, ורק מאוחר יותר התרחבה גם לתחום הפוליטי. בישראל היא ייצגה את הניצים מבחינה מדינית מול היונים, אבל בשנים האחרונות איבדה חלוקה זו את משמעותה המקורית, כי כמעט ואין שמאל – לא חברתי ולא מדיני. התמיכה בשוק החופשי היא חוצת מגזרים, כמו גם ההתנגדות למדינה פלשתינית – ודאי אחרי 7 באוקטובר.

היום, "שמאל" (ולשיטת המהדרין: "סמול") היא מילת גנאי לכל מי שאינו תומך בצורה עיוורת בבנימין נתניהו; ואם הוא גם מביע עמדה זו – הרי שמדובר ב"שמאל קיצוני". וכך, אביגדור ליברמן ונפתלי בנט מוצגים כאנשי שמאל – שקר בוטה ומכוון, במטרה ברורה להבאיש את ריחם. באותה רוח, מי שמציגים את עצמם כ"שמרנים" – אנשי ימין, דתיים – הם למעשה מי שמנסים לחולל הפיכה משטרית בישראל ולהרוס את יסודות הדמוקרטיה.

מקור הכינוי "חרדים" הוא בפרק האחרון של ספר ישעיהו: "החרדים לדבר ה'". הכוונה היא לאנשים שהמצוות חשובות מאוד להם – בהחלט גישה ראויה. אבל תראו כיצד רבים מן החרדים אצלנו הם בדיוק ההפך. תעזבו את הדברים הגדולים – הסירוב המוחלט שלהם להתגייס להגנת המדינה בה הם חיים, הסירוב הכמעט-מוחלט שלהם לעבוד לפרנסתם – ולכו לרחובות מאה שערים.

קִראו את המודעות (הפשקווילים) שמכסים את הקירות ושימו לב בעיקר לאלו המיועדים לצרכים פנימיים, לא נגד החילוניים. הלשון גסה, בוטה, משתלחת – כזו שאולי הייתה גורמת אפילו לרשתות חברתיות להעיף את המשתמשים בה. אלו "חרדים לדבר ה'"? מלביני פנים ברבים, שהם בבחינת שופכי דמים ושאין להם חלק לעולם הבא? כנ"ל הנהירה לאוּמָן: זה גובל בעבודת אלילים, זה ודאי נגד "ואהבת לרעך כמוך" כלפי בני המשפחות.

מעניין לעניין – באותו עניין. מי שמדבר על "חוק גיוס חרדים" מטעה ביודעין. לא צריך שום חוק שיגייס את החרדים. חוק שירות ביטחון חל על כולם, חוץ ממי שהמדינה פוטרת בצורה חוקית ומסיבות מוצדקות. המדינה החליטה שהיא לא מגייסת ערבים (אם כי נשגב מבינתי מדוע הם אינם חייבים בשירות לאומי/קהילתי/אזרחי), המדינה מעניקה פטורים מדודים לספורטאים מצטיינים, המדינה אינה מגייסת על בסיס רפואי – והכל כחוק.

כיום אין שום בסיס חוקי שלא לגייס חרדים. פשוט אין. המדינה חייבת לגייס אותם בצורה מלאה ושוויונית. לכן, מה שמנסה הקואליציה הנוכחית לעשות איננו חוק גיוס, אלא חוק השתמטות – לעגן בחקיקה ראשית את האפליה בין דם לדם ולהנציח את הטלת כל המשא רק על חלק מן הציבור. מאחר שלא נעים להם לומר את האמת הזאת, הם משתמשים בכל מיני מונחים מכובסים. ובדיוק מאותה סיבה, חשוב להדגיש שוב ושוב את המונח הנכון: חוק השתמטות.

יש הגדרות רבות ל"אנטישמיות"; אני מציע – קצת בפשטות ואולי בפשטנות – שזוהי שנאת היהודי באשר הוא יהודי, בלא כל קשר למעשיו ולעובדות. האנטישמיות היא בת 150, ושורשיה בשנאת ישראל הנוצרית בת ה-2,000. היא פושטת צורה ולובשת צורה, ובהחלט יש מקרים בהם היא רק מתחזה לאנטי-ישראליות. כאשר מפעילים מוסר כפול רק כלפי מדינת היהודים, כאשר מתעלמים משפיכת דמם של תושביה, כאשר מתייצבים לצד טרוריסטים המבקשים להשמיד אותה – זוהי אנטישמיות.

אבל לא כל דבר הוא אנטישמיות. בצדק או שלא בצדק, העולם הנאור מתחלחל מן המתרחש בעזה, וזה כולל את ידידיה הטובים ביותר של ישראל. כאשר אנחנו מייחסים זאת לאנטישמיות, אנחנו גם בורחים מהבעיה האמיתית שקיימת בעזה ושלפי החוק הבינלאומי נמצאת באחריותנו, ואנחנו גם מחמירים את הכעס עלינו. החרם על ישראל צובר תאוצה מסחררת בכל ההיבטים ומכל הכיוונים. לצעוק "אנטישמיות" – זו התשובה הגרועה ביותר, ולכן מן הסתם בה תבחר ממשלת החורבן.

אחד הביטויים החביבים על תעשיית הרעל הביביסטית, שאינה יכולה לשאת את המחשבה על תקשורת שאיננה ערוץ 14 ועל עיתונאים אמיתיים, הוא "על חשבוננו" בהתייחס לשידור הציבורי. לכאורה, הם צודקים: תאגיד כאן ממומן בעיקר מתקציב המדינה, כלומר – על חשבון כולנו (ליתר דיוק: על חשבון משלמי המיסים שבינינו). אבל בפועל זהו עוד עיוות מכוון של השפה, גם אם מתוחכם יותר.

כל מהותו של השידור הציבורי היא בכך שהציבור יממן אותו והוא לא יהיה סמוך על שולחנם של גורמים מסחריים, וממילא לא כפוף לשיקולי רייטינג. עצמאות כספית משמעותה גם עצמאות עיתונאית, וכך הוא יכול ליצור תחקירים ומשדרי איכות – את הראשונים בלי לחשוש שמא ירגיז מאן דהוא, ואת האחרונים גם אם קהל צופיהם מצומצם יחסית. שידור ציבורי שכזה קיים בכל העולם החופשי, כולל במדינות הקפיטליסטיות ביותר. זה בדיוק מה שמפריע לממשלה הכי אנטי-דמוקרטית בתולדות המדינה, וזו בדיוק הסיבה שצריך להיאבק על המשך קיומו.

הנה מקרה נדיר בו תובעים וסניגורים חוטאים באותו שימוש מעוות בלשון. מילון אבן-שושן מגדיר את המילה "ביקש" כ"חיפש, השתדל למצוא; שאל, דרש בלשון רכה". זו גם המשמעות המוכרת לנו: מילוי בקשה תלוי בצורה מוחלטת במי שהיא מופנית אליו, והיא מאפיינת פנייה אל בעל סמכות. לכן, צדדים אמורים לפנות לבית המשפט בבקשות, לא בהודעות ובוודאי שלא בדרישות.

אמורים, אבל לא בהכרח זה מה שקורה. לפרקליטות המדינה יש מנהג יום-יומי, במיוחד בעתירות משמעותיות התלויות ועומדות בבג"ץ: לא לעמוד בזמנים שקוצבים לה השופטים למתן תשובותיה, ואז לפנות בבקשה למתן ארכה. אלא שהבקשות הללו מוגשות כמעט תמיד במקרה הטוב בדקה ה-90, ובמקרה הפחות טוב – הרבה לאחר מכן, כך שבפועל היא מעמידה את בית המשפט והצדדים האחרים בפני עובדה. ואילו השבוע הודיעו סניגוריו של בנימין נתניהו לבית המשפט, כי בגלל הפיגוע בירושלים לא יוכל להעיד; לא ביקשו לבטל את הדיון, אלא פשוט הודיעו. בקשות זה לחלשים, לא לשליטים.