משמורת ילדים

כאמור, זהו הסדר שבו הילדים מתגוררים בבית אחד מההורים, וההורה השני זכאי להסדרי ראיה עם הילדים. הסדר כזה הינו הסדר רווח, בדרך-כלל, במקרים של ילדים קטנים מאוד או כאשר ההורים גרים במרחק גדול זה מזו.

כמו-כן, בהרבה מקרים האם היא ההורה המשמורן והאב הוא זה שזכאי להסדרי הראיה עם הילדים. מטרתם של הסדרי הראיה ליצור קשר יציב ורציף, של ההורה שאינו המשמורן, עם הילדים, ולאפשר לו להיות הורה, נוכח ומשמעותי, בחייהם. הסדרי הראיה, במיוחד כאשר הילדים מעל גיל שלוש-ארבע, מסדירים גם לינה של הילדים אצל ההורה שאינו ההורה המשמורן, לפחות לילה אחד, ולעיתים יותר, במהלך השבוע וכן בכל סוף שבוע שני. ההורה שאינו המשמורן לוקח את הילדים, מביתם או ממקום הלימודים שלהם, ומחזיר אותם, בתום הזמן המוקצב להסדרי הראיה, לביתם או ישירות למקום הלימודים שלהם. גם בחגים ובחופשות נעשית חלוקה כזו של ימי החג בהם הילדים נמצאים עם כל אחד מההורים.

בהסדר של משמורת משותפת, כאמור, ההורים דואגים לילדים למקום מגורים ראוי והולם בביתו של כל אחד מהם והילדים נמצאים בכל אחד מהבתים מחצית מימות השבוע (ברצף או לסירוגין), כאשר סופי-שבוע, חגים וחופשות, מתחלקים בין ההורים לסירוגין.

למעשה, ההבדל בין הסדר של הורה משמורן אחד, למשמורת משותפת, בא לידי ביטוי בימי השבוע הרגילים, שכן בדרך-כלל בהסדרים בהם יש רק הורה משמורן אחד, נעשית חלוקה קבועה של סופי השבוע וימי חופשה וחג. למשמורת משותפת יש שני תנאים בסיסיים. האחד הוא עצם האפשרות לכל אחד מההורים להעניק לילדים מקום מגורים מסודר, ראוי וטוב במשך הזמן שבו הם מתגוררים איתו. התנאי השני הוא קרבה פיזית של מקומות המגורים של ההורים, הן לבית של הורה השני והן למוסדות החינוך בהם לומדים הילדים, לתנועות הנוער ולחברים, שכן המטרה היא לאפשר לילדים לשמור על מסגרת חיים קבועה ויציבה.

חשוב לציין, שבעבר הייתה קיימת בפסיקת בתי-המשפט מגמה, קבועה וגורפת, שילדים בגיל צעיר מאוד, יהיו תמיד במשמורתה של האם ולא במשמורת האב. קביעה זו נקראה "חזקת הגיל הרך". עם השנים והתפתחות החיים, חזקה זו התערערה וכיום קיימות המלצות לסטות ממנה ולקבוע באופן נקודתי את המשמורת, בהתאם להורים הספציפיים ולצרכי הילדים הספציפיים, וכיום ניתן לומר, כי חזקה זו כבר אינה שולטת ואינה חד-משמעית, גם לגבי ילדים קטנים.