חוצפתה של הנשיאה

אינני יודע כיצד לומר את הדברים במילים עדינות יותר: אסתר חיות, נשיאת בית המשפט העליון, איבדה את זה לחלוטין. היא מתנהגת כמי שזרקה לכל הרוחות את הרסן שאמור היה להיות בידיה. היא הפכה את המוסד שבראשו היא עומדת לזירה חופשית שאליה יכולים להגיע גם גורמים אנרכיסטיים כשבאמתחתם עתירות חסרות יסוד משפטי שמטרתן האחת והיחידה היא לערער את יסודות השלטון הנבחר.

מערכת המשפט על כל שלוחותיה פשוט פועלת ללא בלמים. ההתדרדרות ניכרת על כל צעד ושעל. שוטרים חודרים לטלפונים ניידים, למשל, ללא צווי חיפוש באין מפגיע. התוצרים של חדירות אסורות אלה מופצים לכל עבר - וגם משמשים את החוקרים עצמם - ואף מילה אחת של ביקורת לא נשמעת בכנסים המלוקקים שבהם משתתפת חיות ביחד עם בכירים אחרים במערכת.

ההפקרות של מערכות האכיפה חוגגות. שיטות החקירה נעשות פוגעניות יותר ויותר. ועל כל אלה מנצחת מי שאמורה הייתה לעצור את ההשתוללות של גורמי החקירה למיניהם - אבל זה לא קורה. בשתיקתה, חיות אף מעודדת את אלימותן של המערכות השונות. אלה שעושות במרחב הציבורי כבתוך שלהן. וזאת לא רק השתיקה של חיות שמפריעה לציבור הרחב. זה העידוד להנהיג כאן תרבות של שקר והתחבאות מאחורי צווי איסור פרסום שתכליתם היא אחת: להגן על מי שלא ראוי להגנה.

אלה הם אותם צווים שמאחוריהם מסתתרים פרקליט המדינה והיועץ המשפטי לממשלה ופרקליטת מחוז תל אביב (מיסוי וכלכלה). ואין פוצה פה ומצפצץ. הגיבוי הוא מוחלט. מצופפים שורות. עושים את הכל כדי שמאומה לא יצא החוצה.

ייתכן שאסתר חיות לא אחראית אישית לשטף האדיר של הפגיעות באושיות הדמוקרטיה - אבל היא, כמי שיושבת בשפיץ של המערכת, עליה נופלת האחריות הניהולית. אינני חושב שהיא עמדה מאחורי הפריצה לטלפון הנייד של אפי נוה, ראש לשכת עורכי הדין, יריבו המר של שי ניצן, לדוגמה, או לטלפונים הניידים של יועצי ראש הממשלה, כדי לחפש שם "חומרי חקירה" לשם פתיחה בעוד חקירות מטורללות, או להפצת תוצרי הפריצה לכל דיכפין. אולם שתיקתה הרועמת היא התורמת להפקרות הכללית שחדרה לכל פינה בחיינו.

כאשר חיות ממנה את מני מזוז לדון בעימות הישיר בין שר המשפטים, נבחר ציבור, לבין היועץ המשפט לממשלה, מי שמבקש להשליט טרור משפטי על כל צעד ושעל, היא בוודאי מבקשת לשדר את ההרגשה שיש מערכת אחת שהיא מעל לחוק ושהמילה האחרונה בכל עימות בין הרשות הנבחרת לבין הרשות שאינה נבחרת תהיה שלה.

אין לי גם ספק שבעיני רוחה חיות כבר רואה את עצמה יושבת בראש הרכב שידון בשאלת חסינותו של ראש הממשלה, היה והכנסת תחליט שלא להסיר אותה.

ביו כה ובין כה, על אותו מישור נמצאת, בעיני, גם החלטתה של חיות לדון בעתירה שמבקשת לאסור על הנשיא להטיל על בנימין נתניהו את מלאכת הרכבת הממשלה הבאה, לאחר הבחירות, גם אם יהיו לו יותר מ-61 ממליצים מקרב חברי הכנסת. זאת הרי חוצפה שעוד לא הייתה כמותה בשום מקום בעולם. מערכת המשפט איננה יכולה לשים את שיקול דעתה-שלה במקום זה של מיליוני בוחרים. החוק הוא ברור בעניין זה - אבל חיות חושבת אחרת. ואם היא חושבת כך, אז מדוע שחוקרי משטרה לא יתעלמו לחלוטין מהוראות הדין ויאיימו על עדם כדי להשיג את הסכמתם לשמש עדי מדינה או יגבו הודאות-כזב בדרכי מרמה או יטעו את בתי המשפט בעת שהם מגישים בקשות להארכת מעצר או להוצאת צווי חיפוש. ומדוע שפרקליטות המדינה לא תסגור תיקים למקורבים או תתפור מכרזים לחברים או תעניק חסינות לעבריינים ללא כל בקרה ראויה.

כך-או-כך, האנרכיה המשפטית עוד עלולה לשטוף את כל רחובותינו בזרמים שריחות של ביוב עולים מהם. פרות הבאושים של המהפכה החוקתית שעליה הכריז אהרן ברק ללא סמכות יהיו לחלק ממערכות המשפט.

שלטון לגיטימי מחליפים רק בקלפי - וצריך לקוות שגם חיות מכירה את האקסיומה הזאת. אם כי נראה שהרבה ממה שהיא למדה בזמנו נזרק אל פח האשפה לטובת תורתו של מי שראה בעיני חזונו את שליטתם של "השופטים הסבירים".