לא לתרבות השיסוי של הימין החרדי

למרבה הצער, במערכת הבחירות לכנסת ה-23 אנו עדים לפרסומים מעציבים של המפלגות החרדיות. אינני תומך במפלגת "ישראל ביתנו". מיותר לומר, שאני מתנגד חריף לתפיסתה. אך התנגדותי למצעה פוליטי לא יביא אותי להיות שותף להסתה שלוחת הרסן של המפלגות החרדיות, שמתוך פקפוק ביהדותם של התומכים במפלגת "ישראל ביתנו", פוגעים פגיעה קשה בערכי היסוד שלנו כעם הבונה את חייו במדינת ישראל.

אין סליחה ומחילה להתבטאויות פוגעניות ומזלזלות במשפחות יוצאות חבר העמים שבבסיס המשפחתי קיימת תופעה של נישואי תערובת. אנחנו מחויבים לבנות תרבות מקרבת ולא תרבות של שיסוי ועשיית דה-לגיטימציה לאחר החי בתוכנו. נלמד מאבותינו איך לקרב ולא לתת ביטוי לפרצי שנאה.

המיתוס המקראי מבהיר לנו, שתכלית הבריאה הייתה לברוא עולם שכולו טוב. לשם השלמת כוונותיו, בחר אלוהים עם, עליו ביקש להטיל משימה אלוהית. הבחירה החלה בבחירת אברהם להיות אב לעם לו יועדה גם טריטוריה. בימי נכדו - בדור השלישי - העם נדרש להתחיל בתהליך שנמשך 400 שנה בכור המצרף בניכר, בארץ מצרים.

המיתוס המקראי הנחיל לנו תובנה, שהיציאה ממצרים אחרי 400 שנה, נועדה להעניק חרות, שנדרשת להשלמת השליחות האלוהית, שהוטלה עליו ביד אדון הנביאים, משה. העם הנבחר אינו טהור גזע. כבר בעת היציאה ממצרים התלוו לישראל "ערב רב" בני עממים רבים. יוסף הביא עמו צאצאים מנשואיו לאסנת המצריה, משה הביא עמו צאצאים מצפורה המדיינית.

ב-1010 לפנה"ס עלה לכיסא המלוכה דוד, שמוצאו מסבתא רבתא מואבייה, אישיות שבחייה נתנה ביטוי מעשי לשלל ערכים אנושיים ומוסריים. רעיה אחת של דוד היא בת שבע, אלמנה חתית, שבעלה החתי מצא מותו בקרב בערבות מואב כחייל בצבא המלך דוד. לימים היא תהיה אם המלך שלמה, שמלך משנת 970 לפנה"ס עד 930 לפנה"ס, שנשא נשים נוכריות. שלמה הלך "אחרי עשתרת אלוהי צידונים ואחרי מלכום שיקוץ עמונים" (מלכים א י"א 5), המלך אחאב נשא לאישה את בת אתבעל מלך הצידונים וסגד לאלוהי צידון לכך התוודענו בספר מלכים א' ט"ז 31.

במהלך ההיסטוריה לא פסקה הסתפחות זרים גם בימי בית שני ונסתפק בדוגמאות של יוחנן הורקנוס, נשיא יהודה וכהן גדול (134 לפנה"ס עד 104), שאילץ אדומים להתגייר. אותה מדיניות ייהוד בכוח נקט גם אלכסנדר ינאי בין השנים 103-78 לפנה"ס. הצטרפות זו לעם ישראל לא אופיינה בנכונות אידאית להצטרף לעם היהודי, אלא בוצעה מתוך אונס המלווה בגילויים כוחניים אכזריים.

בצד ההצטרפות לעם ישראל מאונס, לא ניתן להתעלם מתופעות מעוררות השתאות בדמות חכמים בני עמים, שהסתפחו לישראל, כמו שמעיה ואבטליון (בבלי יומא עא) שתפסו מקום של כבוד בתרבות היהודית.

כיום מקיים עם ישראל את יהדותו בצורות שונות. קיימת יהדות שאינה דתית, רבים מגדירים עצמם יהודים למרות שאינם מחזיקים באמונה דתית כלשהי. יש הרואים את זהותם היהודית כדתית בלבד, יש הרואים את יהדותם במסגרות הקהילתיות בתוך האומות שהם יושבים בתוכם. ישנה הקהילה האורתודוקסית, הקהילה המשמעותית ביותר במדינת ישראל, המחזיקה בתפיסה שיהדות זה צירוף מחייב של עם-דת-ארץ - ארץ ישראל. עליהם מקובלת ההלכה שהתגבשה במשך דורות רבים. קבלת ההלכה וקיום המצוות הם חובה מוחלטת.

לתוך השסע הזה נכנסו מאות אלפים שבאו אלינו, במיוחד ממדינות חבר העמים, הם חיים בתוכנו, הם חלק מהווית החיים הנרקמת בארץ הזו, ואנחנו דוחים אותם מאיתנו. את בניהם שמצאו מותם כחיילים בצבא הגנה לישראל נמצא בחלקות קבר לא עם אחיהם לקרב. כשהם מבקשים להקים משפחה, הם נודדים לקפריסין או למדינות באירופה כדי לערוך טקסי נישואין וחוזרים אלינו לשאת בכל החובות האזרחיות.

הבה נקבל את מאות האלפים מחבר העמים, החיים בתוכנו לא כיהודים, בברכת ברוכים תהיו, כפי שאיש בית לחם קיבל את הבת המואבייה בברכה "ברוכה את לה'... כי אשת חיל את". ננהג כמו "כל העם אשר בשער", שהתייחסו אל בת מואב כאל "אישה הבאה אל ביתך כרחל וכלאה, אשר בנו שתיהם את בית ישראל..." (מגילת רות ד' 11). חובה עלינו להאיר פנים לחיים בתוכנו, שהממסד הדתי קבע שהם בנים חורגים.