שיחות מנדלבליט-נוה, דעה אחרת <br>

ראשית נחמד לגלות שמנדלבליט ונוה חברים קרובים ומנהלים שיחה כנה בה הם משתפים
עניינים אישיים. שנית השיחות הללו הן ענייניות ועוסקות במטרה ראויה: הזמנה של היועץ לאירוע משפטי חשוב ולגיטימי. גם העיסוק בפרטי האירוע, כולל ההשלכה של הנגיעה האישית של מנדלבליט בנושא הדיון ושאלת ההשתתפות לעומת נוכחות באירוע, היא מכובדת. הטענה של אפי נוה שמה שהופך את אביחי מנדלבליט למועמד מתאים ליועץ משפטי (בניגוד לאנשי פרקליטות אחרים) הוא לאו-דווקא חוכמתו או השכלתו, אלא דווקא זה שהוא התנסה בלהיות נאשם ונרדף, היא טענה חשובה ומרתקת ומנדלבליט זורם איתה ומסכים לה.

מר מנדלבליט לא אמר שתופרים לו תיק אלא השתמש בביטוי "תפרו אותי", שבעגה הצהלית
משמעותו ירו בי, כלומר פגעו בי (ככה שצריך לתפור אותי מחדש). השימוש במילת הגינוי "מאנייק" אולי אינו תקין פוליטית, אבל מדובר במילה שגורה בעברית שיש לה משמעויות שליליות וגם חיוביות. ככל שניתן לשער, מנדלבליט כיוון למשמעות של אדם ערמומי, נכלולי ורע ("נחש") תיאור של שי ניצן שרבים לא יחלקו עליו.

למרות שהוא לכאורה הבוס של שי ניצן, מנדלבליט נמנע מלנהל שיחה על הנושא האישי שלו וזה ראוי להערכה. גם זה שאביחי מנדלבליט לא "מתפוצץ על שי ניצן" ושומר על ארשת נעימה ויחסי עבודה, לכאורה, תקינים, בתוך הסערה הפנימית שבה הוא מצוי, זה רק לזכותו. הטענה שלו שמצב בו שי ניצן מעכב את ההחלטה במשך זמן רב הוא לא תקין, גם היא טענה נכונה
ולגיטימית.

פעמיים מזכיר אביחי מנדלבליט את נושא האחיזה בגרון. בפעם הראשונה הוא אומר ששי ניצן "יכול להחזיק אותי בגרון". כלומר, שניצן אינו סוחט אותו בפועל אבל נמצא בעמדה שיש לו אפשרות לסחוט אותו. בפעם השנייה הוא מתרעם "מה זה השיטה הזאת שמחזיקים בגרון בן אדם בגרון"? ובכך חושף שגם בלי איומי סחיטה מפורשים הוא מרגיש מאוים על-ידי פרקליט המדינה. מעניין לגלות שמנדלבליט חושב (וכנראה צודק) שלא מדובר במקרה פרטי, אלא שיטה שבה נוהגת הפרקליטות שבראשותו. מנדלבליט לא קובע מה לדעתו המניע של שי ניצן, הוא רק אומר "הוא עושה לי את זה בכוונה". המניע של ניצן יכול להיות סחיטה אבל יכול להיות סתם נקמנות אישית או דעה משפטית עקרונית.

ואכן, יש גם את הצד של הפרקליטות. לגופו של עניין שי ניצן צדק שהחלטה שלו ושל הפרקליטות על סגירת התיק של מנדלבליט בחוסר ראיות כשהוא כפוף לו, נגועה בניגוד עניינים ולכן יש בה טעם לפגם. לכן הוא מחליט לא להחליט. אלא שהפתרון שהוא מצא למשוך את העניין בלי סוף היה פתרון רע שהעמיד את שניהם במצב בלתי אפשרי (מצב מטורף" בפי מנדלבליט). מנדלבליט כעס על שי ניצן שאינו מוכן להתגמש, לעגל פינות ולהוציא עבורו את הערמונים מן האש. שי ניצן מצידו, התחפר בסירובו.

ממש טרגדיה יוונית, שניהם צודקים וסובלים. מנדלבליט לא מוכן לוותר על החלום להיות שופט
בבית המשפט העליון וניצן לא מוכן להתלכלך בהחלטה לא ראויה שהיא בניגוד לשיקול דעתו
המקצועי. וזה מחזיר אותנו לטענה הכל כך מדויקת של עורך הדין אפי נוה: אין משפט צדק בלי שיקול דעת ובלי מידת הרחמים. בינתיים התיק של מנדלבליט נשאר פתוח ובלי החלטה על עילת סגירה. איך לצאת מהסבך? פתרון אחד, בעייתי שלעצמו, שהציע מנדלבליט, הוא להעביר את ההחלטה לגוף הביקורת על הפרקליטות. אבל הפתרון הכי הנכון לדעתי הוא החלטה שמי שכיהן כיועץ משפטי או פרקליט המדינה לא יוכל לכהן בבית המשפט העליון.