ואמי איננה עוד - בשירה <br>

בספרה החשוף והנפלא של סימון דה-בובואר, "מוות רך מאוד", שבעיני הוא פסגת יצירתה, מתארת סימון דה בובואר את מערכת היחסים המורכבת שלה עם אמה. את הריחוק ביניהן ואת המהפך שהתחולל בה מול מיטת אמה הגוועת.

בימים אחרונים אלה של האם מתפרץ מתוכה גל של זיכרונות ותובנות שהיא לא הייתה מוכנה להם. "ובסופו של דבר, הגיעה שעתה למות ואחרי ככלות הכול, הרי היא בגיל שבו מתים" (ע' 13) ולאט-לאט נולדת בה חמלה כלפי האם, זיכרונות מציפים אותה והיא מתחילה לכאוב ולהיפתח לכאב הזה שיחתוך בה: "בשעה אחת עשרה בערב, פרץ דמעות שכמעט הידרדר להתמוטטות עצבים... עד אותו לילה הבנתי את כל יגונותי (ע' 36), "והחמלה קרעה אותי לגזרים" (ע' 37). ובהמשך הספר היא מספרת על האם, נשאבת לזיכרונות יפים ודמותה של האם נפרשת מולנו ושואבת אותנו עימה.

סגנונה היבש של סימון דה בובואר, כמין הגשת דין וחשבון, מרגש עד מאוד ומעלה בי דמעות רבות שכך הם הדברים. שככה אנחנו מתעוררים לקיומה של האם כאדם, כאישה.

לאחר שנפטרה אמי נפרצו בי סכרים של סדר מופתי שהיה בי. לאט-לאט ובצעדים מהוססים חזרתי לצייר, התחלתי לכתוב שירים. כך חשבתי... דמותה הייתה בי בכל דבר. הדמעות עמדו בקצות עיניי והמתינו. שירים על אימהות צצו מולי במקומות שונים. עצרתי וקראתי ומצאתי חברים לנפש, לכאב ולגעגוע.

כל אחד ואחת בדרך שונה. והאם כאילו אותה אם. נצחית, אייקונית, חמה ומגוננת, ובעיקר חסרה. והעולם אחר משהלכה והזיכרונות מציפים.

בהיותי תלמידה בבית הספר היסודי התקיים בבית הספר פרויקט כתיבת שיר לאמא. התלמידות נתבקשו לכתוב שיר לאמן. אני הייתי אז בכיתה נמוכה, ולא השתתפתי. אך עבורי היה זה פרויקט מרגש ופוקח עיניים. הפתעת הפרויקט היה שירה של אחת התלמידות שכתבה שיר תודה לאִמא. כולנו דקלמנו את השיר באדיקות וברגש, משתפות ומתרגשות. ואנו, שאמנו הייתה עבורנו החמצן שנשמנו והקרקע עליה הלכנו, שהייתה השמים והבית, שהייתה דבר מובן מאליו, לא העלנו כלל בדעתנו שאפשר לכתוב על אימא כפי שכתבה אותה תלמידה. היא הרי כל כך מובנת מאליה.

בשיעורי ספרות, בכיתות הגבוהות, התוודעתי לשירו המרגש מאוד של חיים נ. ביאליק, "אמי זיכרונה לברכה". שיר השוכן כבוד בפנתיאון השירה העברית. האֵם הצדיקה, שאינה מתלוננת, שעושה ככל יכולתה עבור המשפחה, שעיניה דומעות בזמן קושי, אך תמיד מצליחה לראות את הטוב. אך האם כך אכן היו חייו של ביאליק? האם כך באמת הייתה אמו? איננו יודעים. אך האהבה והסגידה לאם כדמות מיתולוגית היא נושא שמלווה אותנו בשיר. כי כך היא האם בעיני רוחנו:
..
אִמִּי, זִכְרוֹנָהּ לִבְרָכָה/חיים נחמן ביאליק

אִמִּי, זִכְרוֹנָהּ לִבְרָכָה, הָיְתָה צַדֶּקֶת גְּמוּרָה
וּבְאַלְמְנוּתָהּ עֲנִיָּה מְרוּדָה.
וַיְהִי עֶרֶב שַׁבָּת, הַחַמָּה בְּרֹאשׁ הָאִילָנוֹת -
וּבְבֵיתָהּ לֹא נֵר וְלֹא סְעֻדָּה.

בָּדְקָה וּמָצְאָה עוֹד, מַעֲשֵׂה נִסִּים, שְׁתֵּי פְרוּטוֹת -
"הֲלֶחֶם אִם נֵרוֹת?" - פָּסָחָה,
רָצָה וַתָּשָׁב, וּבְיָדָהּ הַצְּנוּמָה מַשְׂאַת הַקֹּדֶשׁ:
שְׁנֵי נֵרוֹת הַבְּרָכָה.

שִׁבְעָה כוֹכָבִים בַּמָּרוֹם, וְלֵיל שַׁבַּת אִמִּי
שִׁבְעָה לוֹ נֵרוֹת - עֵינָיִם.
הֲיִקְבַּע אֱלֹהִים שַׁבַּת קָדְשׁוֹ? וְכִי יִקְבַּע, מַה-תַּעֲשֶׂה אִשָּׁה?
יְהִי שְׁמוֹ מְבֹרָךְ עַל שְׁנָיִם! -
(קטע משירו של ביאליק "אמי זכרונה לברכה", מתוך אתר "פרויקט בן יהודה").

ולפני עשר שנים הלכה אמי מאיתנו. ומה אני זוכרת מאמי? בעיקר עשייה ללא גבול עבורנו, השקעה רבה ודאגה גדולה, אך יותר מכל את העייפות שנגרמה לה בעטיינו, העייפות המלווה אותי, צורבת ומעמיקה את הכאב:

אֲרוּחָה לְתִפְאֶרֶת הֵכִינָה אִמָּא שֶׁלִּי
סִירִים עֲמוּסִים וְרֵיחָם לְמֵרָחוֹק,
רֵיחוֹת שֶׁל הַשְׁקָעָה וְאַהֲבָה וַעֲיֵפוּת וְכֹחַ שֶׁעוֹד מְעַט יִגָּמֵר
וַעֲיֵפוּת שֶׁמִּסְתַּתֶּרֶת
וְעֵינַיִם שֶׁמְּבַקְּשׁוֹת לְהַנְעִים, לְחַבֵּק לָתֵת וְלֶאֱהֹב בְּלִי גְּבוּל.
וּמְעַט מִתְנַצְּלוֹת

וְרַגְלָיִם שֶׁכִּמְעַט כּוֹשְׁלוֹת

אֲבָל בָּעֶרֶב נָנוּחַ
בַּלַּיְלָה נִישַׁן
שֶׁיִּהְיֶה כֹּחַ לָקוּם מֻקְדָּם

לְבַשֵּׁל (ציפורה בראבי, מתוך הספר "שירים")

ושירים לאמא המשיכו להימצא לי, נכנסו אל ליבי ונטמעו בו. את שירו של יהודה עמיחי "בית אמי" (מתוך ספרו "הזמן"), קראתי לראשונה בעיתון הארץ לפני שנים רבות מאוד. גזרתי את השיר, מסגרתי ותליתי על קיר בביתי. אמי ואבי היו אז עימנו, אך השיר הנפלא הזה היה עבורי עולם מלא של קשר נצחי ושל אהבה:

"זֶה בֵּית אִמִּי.
הַצֶּמַח שֶׁהִתְחִיל לְטַפֵּס עָלָיו בְּיַלְדוּתִי
הִמְשִׁיךְ לַעֲלוֹת וְלִדְבֹּק בְּקִירוֹתָיו,
אֲבָל אֲנִי מִזְּמַן נֻתַּקְתּי.."
ומסתיים בשורות אלו:
"הוֹי אִמִּי, צְעָדַיִךְ בַּמַּדְרֵגוֹת תָּמִיד בְּתוֹכִי
לֹא מִתְרַחֲקִים, לֹא מִתְקָרְבִים,
כְּמוֹ פְּעִימוֹת הַלֵּב".

לאחר לכתה של אמי שב שירו של עמיחי להדהד בי: תיאור מדויק של זיכרון ושל חסר, של הכרת הטוב והעצב. והחסר שכרה בי בור התגעגע וקרא לאמי. ונאחזתי בשירים שמצאתי וביטאו כה יפה את החסר הזה, את היתמות הזאת, את הגעגוע. וכך מצאתי את מילותיו של המשורר טובי סופר המתגעגע אל אמו ושדמותה תמיד לפניו. בספר שיריו "רפסודה" הוא הקדיש מחזור שירי געגוע לאמו ז"ל. הנה השיר שהעניק למחזור הזה את שמו ("כך אני מתגעגע אל אמי").

כך אני מתגעגע אל אמי / טובי סופר

אֲנִי מִשְׁתַּהֶה בַּחַלּוֹן, אֲנִי רוֹאֶה בַּחֲלוֹם.
וְזֶה תָּמִיד, וּבְכָל מָקוֹם:
בְּלֶכְתִּי בַּדֶּרֶךְ,
בְּשָׁכְבִי וּבְקוּמִי -
רַק אִמָּא שֶׁלִּי,
אִמָּא,
אִמִּי, אִמִּי.

אבל האם כבר לא תשוב, ונותרו רק הבית והחפצים. בשירו "אוקינוס" כותב סופר:

אוקינוס / טובי סופר
מָה אֶעֱשֶׂה בִּמְכוֹנַת הַתְּפִירָה שֶׁהִשְׁאַרְתְּ,
בְּפַקְעוֹת הַצֶּמֶר וּבְבִגְדֵי הֶחָג שֶׁלָּךְ?
מָה בִּסְפָרַיִךְ, בְּמַחְבְּרוֹתַיִךְ,
בְּשֻׁלְחַן הַפוֹרְמַיְקָה שֶׁבַּמִּטְבָּח,
בַּמִּזְנוֹן, בְּכֻרְסַת הַסָּלוֹן?

וּמָה דִּינָהּ
שֶׁל הַשּׁוֹשַׁנָּה
שֶׁבַּגּוֹבְּלֵן?

אִמָּא, מִכָּל אֵלֶּה
אֶבְנֶה רַפְסוֹדָה
וְאָשׁוּט כָּל יָמַי
בְּאוֹקְיָנוֹס אַהֲבָתֵךְ.

הבן מוצא פתרון לכל החפצים שהותירה האם. הוא יבנה מהם רפסודה ויפליג בה כל ימיו - בכוח אהבתה של אמו. והרי זו נחמה גדולה.

ב"הספר אשר לאמי", של הסופר אלבר כהן, גיליתי פואמה מפוארת לאם. בספר אהבה וגעגוע, כאב וצער על מה שהיה ולא יתוקן עוד. אך בסופו השלמה והבנה. ובמילים נפלאות אלו מסיים אלבר קאמי את ספרו ובהן בוחרת אני לסיים: "בני שלי, הייתה אומרת לעצמה באמונה שלימה. ואני, אמא, שולח לך, בעיניים שהאצלת עליהן מאורך, שולח לך אל מעבר למרחבים ולדממות אותה שבועת אמונים, ואומר לך בכובד ראש: אימא שלי" (אלבר כהן, "הספר אשר לאמי").