ריב סמכויות שמסכן את ביטחון המדינה

דוח מבקר המדינה על מערכת הביטחון שהתפרסם השבוע עוסק בשני נושאים חשובים, שקשורים בביטחון המדינה: פרויקט המעבר של צה"ל לנגב - אחד הפרויקטים הלאומיים הגדולים ביותר שתוכננו בישראל, והאיום הביטחוני כתוצאה מהשימוש הנרחב ברחפנים. כלי הטיס האלה מהווים חדשנות טכנולוגית ויש להם לא מעט יתרונות, אבל גם עלולים להוות מקור לפעולות טרור מהאוויר, ונמצאים בשימושם של ארגוני טרור.

הקו המשותף שעובר כחוט השני בין מסקנות המבקר בשני נושאים אלה הוא אחד: מגיפת הביורוקרטיח הממשלתית, שהסימפטום שלה, בהקשר של הביקורת הפעם, הוא נתק מוחלט בין המשרדים לבין עצמם, ולבין זרועות הביטחון וגופים אזרחיים. זהו וריאנט של המחלה הקשה שמדינת ישראל חולה בה כבר שנים: אפס יכולות ניהול נכון של פרויקטי תשתית שדורשים תיאום בין יותר משני אנשים, שלא לומר שני גופים.

מימוש חזון בן-גוריון ממתין - בגלל חילוקי דעות פנים ממשלתיים

בפרק על המעבר של צה"ל לנגב כותב המבקר כי פרויקט זה מגלם בתוכו מפגש אינטרסים מדיני, ביטחוני וכלכלי. אחת ממטרותיו היא מימוש החזון של דוד בן-גוריון לפיתוח הנגב, על-ידי הפיכתו למרכז תקשוב והיי-טק. דבר זה יביא להגדלת מקורות התעסוקה באזור והזרמת הון אנושי איכותי אליו - מה שישפיע על כל תושבי הדרום, ובאר שבע והסביבה בפרט.

הליקויים שהמבקר מצא אינם בתהליך המעבר עצמו, שצה"ל כבר החל לבצע. המתקנים של אגפי התקשוב נראים לכל מי שנוסע לדרום, אבל אכלוסם והמעבר של אנשי הקבע למגורים בנגב מתבצעים בקצב איטי, בגלל שתי סיבות: העדר מערכת היסעים תחבורתית סבירה שתוכל להוביל את החיילים למתקני הצבא ומחלוקת על גובה המענקים שיינתנו למשרתי הקבע שיסכימו לגור שם. בעניין התחבורתי, משרד הביטחון ומשרד התחבורה מתקוטטים ביניהם כבר חמש שנים, על-אף שב-2016 נחתם מזכר הבנה ביניהם. עד היום המחלוקות הן על התוואי של מערכת ההסעה, כן רכבות או לא וכו'... כל אחד מהפתרונות המוצעים הוא פרויקט לוגיסטי מורכב, וייקחו עוד כמה שנים טובות ויקרות עד שהוא יושלם.

צריך לציין שלכאוס הזה יש גלי הדף: סטארט-אפים וחברות בוגרות יותר, כולל רב-לאומיות, שפתחו פעילות בנגב מתוך ציפייה למעבר צה"ל לשם כבר סגרו את משרדיהם, ופרויקטי תשתית שנבנו על-ידי הרשויות, למשל עיריית באר שבע, כדי לקלוט את המשפחות של אנשי הקבע עומדים כפילים לבנים.

הרחפנים - איום טרור מיידי

העדר שיתוף וסנכרון בין רשויות עולה גם מהפרק בדוח המבקר שעוסק ברחפנים. האסוציאציה הראשונה כששומעים את המילה רחפנים היא תחביב נחמד, אבל יש להם גם שימושים שליליים - לעבריינות וכאמור גם לפעילות של ארגוני טרור. הרחפנים יכולים להכיל כמויות נאות של פצצות ולגרום נזק עצום. בשנים האחרונות המחירים שלהם ירדו, מה שהפך אותם ליותר זמינים לארגוני פשיעה וחבלה. האיום חמור יותר משום שלפי דוח המבקר, נושא הטסת הרחפנים עדיין פרוץ לחלוטין מבחינה רגולטורית.

האיום של פגיעה מהאוויר, באמצעות רחפנים, באנשים שנמצאים במקום שיש בו התקהלות המונית יותר מריאלי וניתן למימוש מיידי - בגלל הטכנולוגיה (וההקלות באיסורי הקורונה). בסכום פעוט, של פחות מ-1,500 דולר, ניתן לקנות באתרי אי-קומרס רחפן, להעמיס עליו טונות של פצצות ולהטיס אותו בשמי ישראל. באופן זה יכולים ארגוני הטרור לפגוע באזורים מאוכלסים ובהתקהלויות המוניות - למשל עצרת, הפגנה או אפילו "סתם" בית קפה בתל אביב. נשמע בדיוני? המבקר סבור שלא, וכך גם כל מי שקצת מבין בביטחון.

זה לא הדוח הראשון של מבקר המדינה שעוסק ברחפנים: המבקר הקודם, יוסף שפירא, בדק את הנושא לפני ארבע שנים. מחליפו, מתניהו אנגלמן, הלך לקראת הדוח הנוכחי לבדוק מה השתנה, והאם יש תיאום בין זרועות הביטחון, המשטרה, השב"כ, שירות בתי הסוהר ובעיקר מול רשות התעופה האזרחית. הגופים הללו מתקוטטים סביב סמכויות ובעיקר מגלגלים את האחריות מהאחד לשני, כפי שאופייני למערכות שלטון. הממצאים שלו היו שגם כיום, התיאום לוקה בחסר, ושמסקנות הדוח הקודם לא יושמו במלואן.

השורה התחתונה: באין ממשלה ובאין משילות, כי אלה שאמורים לפקח ולאכוף את המשילות עסוקים בהישרדות פוליטית, פרויקטים לאומיים ואיומי טרור לא מקבלים את המענה המתאים. דוח המבקר יישכח בעוד כמה ימים (במקרה הטוב), ולא יהיה זה הימור מסוכן מדי לכתוב שהדוח הבא יגלה שהלקחים לא הופקו - אלא אם כן יקרה אסון, חלילה.