אחיי, גיבורי השנאה

עוד מעט יתמו שלושים ימי האבל על מותם של ארבעים וחמישה יהודים באסון מירון. בפרספקטיבה של שלושים יום אני מבקש לבחון לא מי האחראים לאסון הנורא, לא האם נדרשת ועדת חקירה, או ועדת דרישה, או ועדת ביקורת. אני מבקש לבחון את עובי התפרים המחברים בין שבטי ישראל, האם הם קיימים עדיין, האם התרופפו, האם נקרעו ונפרמו.

ימים מורכבים ומאתגרים עוברים עלינו כחברה, תחושה הנגזרת מערעור המכנה המשותף, נגזרת ממציאות פוליטית ושיח שנאה, נגזרת ממידור שבטים ממעוזי ההשפעה והכוח באופן מוצהר, נגזרת מתחושת היעדר לכידות חברתית.

אסון מירון הוא מסוג אותם אירועים אשר למרבה הכאב יוצרים מיד שינוי בשיח, התגייסות עוצמתית, חיבוק ציבורי ואישי, הירתמות להקלת הכאב, יוזמות מרגשות ומחזקות. האם זה קרה הפעם? התחושה הראשונית הייתה של הם ואנחנו, היטיב לבטא אותה באופן חד וקשה איש התקשורת ירון לונדון אשר סיכם את אבחנתו בכך שאינו חש צער גדול יותר על אובדן חיי יהודים חרדים מאשר חיי הרוגים בקטצ'מקה.

אל מול ה-אנחנו ואתם השתרך תור ארוך בתל אביב לתרומת דם להצלת חיי הפצועים, התקבצו האחים היהודים שאינם חובשי כיפה לשיר לזכר החללים ולהדליק נר לעילוי נשמתם. צעירים עם עגיל באוזן וטריקו מהוה עם ג'ינס התייצבו בבתי החללים בבני ברק ובבית שמש להביע צערם והשתתפותם באבל. מפגני הסולידריות היו מעטים ביחס למציאויות דומות, אך עדיין התקיימו גם אם בעצימות נמוכה.

התקשורת הישראלית סיקרה את אירוע אסון מירון כסקר אירוע בסדר גודל לאומי, משדרים ארוכים, מתמשכים, לרוב באופן מכיל, אמפתי. ואילו השיח ברשתות החברתיות היה קשה, מתנכר, שיח שונא על גבול האוטו-אנטישמי מובהק. לצד רבים שביכו את גודל האסון וניחמו את המשפחות האבלות, בלטו מאות תגובות שנאה: "זה לא יום אבל", "חרדים חולי נפש הרגו זה את זה". "יום חג לעם ישראל, פחות פרזיטים לפרנס", "אלוהים שונא אתכם", "פחות טפילים", "תחשבו כמה כסף נחסך לביטוח הלאומי בגלל הטפילים האלה", "לא נורא פחות קצבאות לשלם", "החרדים הם סרטן ממאיר בגוף המדינה, לחתוך ולזרוק", "אוחנה כל הכבוד לך, תשלח את החרדים לעוד הר, שיהיו יותר גופות שחורות", "מכיוון שהחרדים לא עומדים בצפירה ביום הזיכרון לכן החילוניים חייבים להתעלם מיום האבל הלאומי", "נשבע לך זה כמו שתגיד עכשיו מתו מאה ערבים בתאונה, לא מזיז לי".

בפייסבוק כינו את החרדים בשלל תארים מחיות אדם ועד לנבלות סרוחות. שיח השנאה חלחל לתוככי הציבור הישראלי, הוא פרם פרימה גסה בעובי התפרים המחברים בן חלקיה השונים של החברה הישראלית.

ברם, מעניינת תגובת מדינות העולם לאסון בישראל, תגובות השתתפות בצער ובאבל זרמו מרוב המדינות אל נשיא המדינה, ראש הממשלה ושר החוץ. בין כל המדינות בלטה רשות אחת, הפלשתינית, אשר כמות השמחה והששון על מות יהודים הייתה דבר בשגרה רק כפול ארבעים וחמש חבילות סוכריות ומינון השמחה, השנאה הזו הייתה צפויה ולכן אינה נדרשת בעת הזאת להתייחסות. אך מי שהזכיר לנו שאין פולניה אחרת וכי הפולנים יונקים בחלב אימם את השנאה ליהודים היו הפולנים אשר התבטאו באמירות אנטישמיות מחליאות בעקבות האסון במירון. "היהודים הם המגיפה של העולם", "מתו שם בטלנים, שודדים", "ישראל והיהודים הם הבנדיטים של העולם", "סוף-סוף אלוהים עושה משהו לאומה השטנית", "פחות יהודים, טוב יותר לעולם".

האסון במירון הוכיח כי למרות שיח השנאה המתמשך, למרות נרטיב ההסתה הקבוע, למרות המאבקים הפוליטיים, עובי התפירה המחברת בין חלקי החברה הישראלית עדיין חזק, קיימת התרופפות מסוימת, משמעותית, אך לא עד כדי קריעת התפרים המחברים.