תיק"ו (ד')

התנכלויות של ערבים ליהודים ומעשי לינץ׳ ביהודים במדינת ישראל נמשכים - בירושלים, ביפו, בלוד, ברמלה ובעוד מקומות. כשעצרה המשטרה את יוסף אלבאז, האימאם האנטישמי מלוד, איימו ערביי לוד להתפרע. שנים הרגילה אותם משטרה, שהיא מבליגה, נכנעת, ומשתפת פעולה עם בריונים מקומיים - כנופיות הפרוטקשן, נקרא להם, כדי לקנות שקט בלוד, ולא רק שם, אלא בירושלים, בנגב, בגליל ובמקומות רבים בארץ.

המשטרה ממשיכה בדרכיה הנלוזות לקנות שקט, להסתיר מהציבור עובדות ונתונים על אי-השקט, כפי שנוהג צבאנו בכל הקשור לפגיעות ביהודים וברכושם ביהודה ובשומרון, ואין פוצה פה ומצפצף.

מרתיעים, או מורתעים?

כמו בכל ראשית קיץ, ממשיך חמאס בטרור בלוני התבערה והנפץ, ואינו מורתע, אלא מרתיע, למרות כל המלל המתלהם של מנהיגינו הצבאיים והאזרחיים על הצלחת מבצע "שומר החומות" בשיקום הרתעתנו. איננו מרתיעים את חמאס, אלא מורתעים. לא עבר חודש מסיום "שומר החומות", וכבר הפריחו בצה"ל דיבורים על חידוש האש.

הרתעה הנה מושג חמקמק. בפשוטה - זו קביעת מחיר גבוה על חציית סף מסוים ("קו אדום"). כך, למורתע לא יהיה כדאי לחצות את הסף. למיטב הבנתי, מאז בריחתנו מגוש-קטיף, קובע חמאס את הספים בחזית עזה, מה מותר ומה אסור, וגובה מחיר על חציית הספים. למרות כל המלל הישראלי, לא שינה "שומר החומות" את כללי המשחק בחזית עזה. יתר על כן, הוא שיפר את יכולת חמאס לקבוע כללי משחק - בהעדר איום ישראלי להשמידו.

יחיא סינוואר, מנהיג חמאס בעזה, מתהלל, שארגונו כפה על ממשלת ישראל לשנות את תוואי מצעד הדגלים בירושלים. למאמצים למנוע את המצעד הצטרפה רע"ם - חברה חשובה בממשלת הכחש והמרמה של בנט-לפיד-ליברמן - שבלעדיה אין קיום לממשלה. אחר-כך איים חמאס, שלא נפעל עקב ההצתות בחוטף עזה. בתגובה רפלקסיווית, עטו מטוסי חיל-האוויר על עזה; וכנראה, החריבו לחלוטין עוד כמה דיונות.

חמאס קיבל חסינות ממשלת ישראל, שהודיעה, כי אין לה רצון להכחידו, ולא תכבוש את עזה, כדי לבער את הרע מקִרבה. יתר על כן, פרדוקסלית, "כיפת ברזל" אינה מגינה עלינו, אלא על חמאס: לו הפילו הרקטות שירה יותר קרבנות, הייתה ממשלת ישראל נאלצת להגיב בעוצמה רבה, ואולי להשמידו.

מדרון חלקלק

"אשר החילות לנפול לפניו, לא תוכל לו, כי נפול תיפול לפניו ..." - הסבירה זרש להמן, בעלה (אסתר ו', פסוק י"ד). עלינו על המדרון החלקלק מיד בתום מלחמת מלחמת ששת הימים - בהחזרת השליטה על הר-הבית ועל מערת המכפלה לוואקף מתוך הזיה, שכניעתנו ורפיסותנו יקרבו אלינו את לבבות הערבים. המשכנו באי-הנחישות בלוחמה נגד ארגוני המחבלים ובהפקרת רצועת עזה לשלטונם בגלל רעיונות עיוועים של משה דיין, שר הביטחון. מאז אנחנו גולשים מטה במהירות בלתי מבוקרת וללא מעצורים רק משום שאנחנו מתעקשים לדבוק בהזיות אוטופיסטיות בדבר שלום עם הערבים - בעודם מדברים בגלוי על השמדת ישראל.

אפילו אנוואר סאדאת דאג לקבל, מיד אחרי שחתם על הסכמי קמפ דיוויד, פתווה מחכמי אלאזהאר, כי המדובר בשלום חודייביה, לפי דרכו של הנביא מוחמד. כלומר, הסכמי קמפ דיוויד, אליבא דחכמי אלזהאר, אינם סוטים מהכוונה להשמיד את מדינת ישראל כנטע זר במרחבי האיסלאם ("דאר אלאיסלאם"). דרך אגב, יאסר ערפאת הצהיר, שהסכמי אוסלו הנם כהסכמי חודייביה בנאומו בדרום אפריקה, כמה שבועות אחר שחתם עליהם; וכמובן, הצהרתו לא פסלה אותו מלקבל את פרס נובל לשלום (!). ולא אתייחס כאן לשמועה, שהתהלכה בירושלים המזרחית, כי דיין החזיר לוואקף את מפתחות הר-הבית תמורת הסכמה בשתיקה לכך, שיוכל לשדוד עתיקות מנבכי הר-הבית.

הסברה לקויה

הסברה הנה רכיב חשוב במלחמה ובכל התנהלות של ארגון/מדינה. היא מאפשרת להם לתפקד, ולהשיג את מטרותיהם. מדינת ישראל נכנסה ל"שומר החומות" כשהיא במאבק נמרץ על האינטרסים שלה מול חזית השמצה, שמשתתפים בה גורמי טרור איסלאמיים, מדינות ערב, מדינות אחרות (ובעיקר, במערב אירופה), האיחוד האירופי, גורמי שמאל ומשת"פים יהודיים וישראלים עוכרי ישראל. בעת האחרונה עיקר המאבק הנו נגד תנועת החרם (BDS) על ישראל.

חזית נוספת להסברה הנה החזית הפנימית, שכוללת את תת-הזירה ערביי ישראל. גם זירה זו הוזנחה משך השנים, בין השאר, כיוון שבטעות איומה הופקדה ההסברה הלאומית בידי דובר צה"ל (דו"ץ), משום שמשרד החוץ אינו מסוגל לעשות זאת, וכשהוא עושה זאת, סגנונו דפיטיסטי ולא פרו-אקטיווי.

ההזנחה אינה רק בתחום התקציבים, אף כי אי-אפשר לנהל הסברה בלי תקציב (גדול) ראוי. ההזנחה היא בראש ובראשונה בתשומת-הלב, שניתנת להסברה. כלומר, במעמדה בעיני מקבלי ההחלטות, שמתבטא, בין השאר, במינוי אנשים ראויים לתפקיד ובקידום מעמדם של המסבירים, ובקבלת ההחלטות.

לעניות דעתי, בחזית הבינלאומית הפסדנו את אירופה המערבית, שנכנעה ברצון לאנטישמיות המולדת שבה ולקשר המפוקפק וההדוק בין הרעיונות של הטרור האיסלאמי לבין הרעיונות הפרוגרסיוויים, הפוסט-מדורניסטיים, שרווחים בה. והמצב יחריף עם החלטת אירופה להתאבד, ולקלוט לתוכה מיליוני מהגרים מוסלמיים, שהשפעתם האלקטוראלית תגדל. אין לזנוח את הזירה המערב אירופית, אך קשה לקוות להצלחה בה. לעומת זאת, במרכז אירופה ובמדינות הבלטיות יכולה ההסברה הישראלית להשיג הישגים הסברתיים.

משך השנים זנחנו את הדורות הצעירים של יהודי ארצות-הברית, וכנראה, איבדנו את רובם. תמצאו אותם במחנה הפרוגרסיווי האמריקני, שנימתו עוינת מאוד לישראל, בלשון המעטה, וגובלת באנטישמיות פרועה. עדיין יש לפעול בארצות-הברית, כדי לשמר בה את הלגיטימציה לישראל, שנראה, כי הפכה לנושא שבוויכוח בין שתי המפלגות, למרות שסקרים העלו, שגם בקרב הדמוקרטים יש רוב שקט, התומך עדיין בישראל. מוקד תמיכה גדול בישראל הנם האוואנגליסטים האמריקניים, וצריך להשקיע מאמצים גדולים, כדי לטפחו. כך, צריך לנסות לפעול בקרב יהודי ארצות-הברית, שהיו בעבר גרעין התומכים במדינה.

זירת הפנים

זירה חשובה לא פחות הנה החזית הפנימית. נראה, כי ב"שומר החומות" לא פעל בה שום גורם, חוץ מפיקוד העורף. זו זירה חשובה, שמפולחת להרבה תת-זירות (חרדים, ערבים, עולים ממדינות שונות - ובעיקר מאתיופיה ומברית-המועצות לשעבר - ועוד). המאבק בקורונה נכשל קשות בכך, שלא הגיע לתת הזירות הללו, והוא מבליט את הכישלון ההסברתי בחזית זו ב"שומר החומות".
ערעור היחסים בין ערבים ליהודים במדינת ישראל היה חלק מיעדי חמאס בעימות; והוא הצליח בזה, כיוון שמדינת ישראל נטשה את הזירה - במניעה (שב"כ), בדיכוי ההתקוממות (משטרת ישראל) ובהסברה.

באין יעד

ל"שומר החומות" לא היה יעד הסברתי. בעוד שהציבור היהודי ככלל מאמין לדיווחי צה"ל על הישגיו ב"שומר החומות", היה לסיום הלחימה טעם חמוץ, כיוון שלא הושגה בו הכרעה, ולא הוסבר לציבור מה הייתה מטרת המבצע, פרט לתגמול ולאמירה הריקה, שנועד לחזק את ההרתעה. אי-אפשר לחזק דבר, שנעלם מזמן, ואיננו.

ב"שומר החומות" הודגמה שוב הטעות בהפקדת ההסברה הלאומית בידי מי שחושבים, בעיקר, דרך הכוונת. כפי שבגוף, המתכנן מבצעים, יש מומחים לכל תחומי הלחימה הרלוונטיים, צריך להיות במקביל מטֶה, שיעסוק בלי-הרף בהכנה הסברתית למבצעים, כדי שלא ניתפס עם המכנסיים למטה, כפי שקרה לנו בכל מלחמותינו (ובעיקר, במהומות, שנקראות, "אינתיפדות", ובאירוע ההשתלטות על הספינה "מרמרה"), בהפלת המגדל בעזה, שבו היו מתקן חיוני של חמאס ומשרדי סוכנות הידיעות AP ומשרדי "אלג'זירה".

זירה חשובה ללחימה הסברתית בחמאס הייתה ירושלים; וגם בה לא עשינו די, ונכשלנו. חמאס הצליח לשכנע את הציבור הערבי, כי הוא מגן על האינטרסים המוסלמיים בהר-הבית.

מטה לאומי

קשה לנהל הסברה ישראלת, בארץ ובעיקר, בעולם, כיוון שהדעות השליטות בקרב העיתונאים ובקרב העיתונות, הנן פרוגרסיוויות אם לא אנטישמיות. מול אטימות מכוּונת וזדונית של עיתון כמו "ניו-יורק טיימס" ודומיו אין מה לעשות. לכן, יש למצוא דרכים עוקפות להגיע על הקהל. ראוי לציין, כי עמדות פוליטיות אנטי ישראליות של חלק מהרשתות החברתיות גורמות לכך, שההסברה הישראלית מתקשה להשתמש בהן, ונחסמת בזדון, בעוד שדברי הסתה אנטישמיים וגזעניים של מסבירים ושל פרטים אינם נחסמים.

הפתרון פשוט, וכנראה, לא יבוצע. יש להקים מערך הסברה לאומי חזק, מקצועי וגדול, שיפעל תחת ראש הממשלה ובחסותו הצמודה, ויתאם בין גורמי ההסברה בארץ ובחו"ל; יקבע מדיניות הסברה; יאסוף מודיעין; ינהל מחקר; ויפעיל תוכניות מתאימות לכל קהלי המטרה של ההסברה הישראלית - כמו סוכנות גדולה ליחסי הציבור של המדינה.

הקמתו מחייבת הרבה תקציבים, אך היא חיונית ביותר. מטה כזה לא יוקם - ראשית, משום שיאמרו מראש, שאין תקציבים להסברה; ושנית, כיוון שידרוך על רגליהם של בעלי חֶזקה במשרדים השונים.