על-רקע אי-השקט במגזר הערבי והבדואי, ימי-זיכרון הקשורים במלחמות ישראל עם הערבים במאה השנים האחרונות בקרוב ושילוב מפלגות ערביות בממשלה מעורבת ראשונה מסוגה, צפו ועלו בימים האחרונים יוזמות להחזיר על-כנם את הדיונים בשאלות "הישנות" של משמעות "הנכבה" ו"הנכסה" בתודעה הלאומית של שני העמים החיים בישראל. הסכמה ישראלית לכך תהיה שגיאה היסטורית ואסטרטגית, משום שמבחינת יהודי-ישראל הנכבה והנכסה הם ציונים לתוקפנות הערבית נגד הציונות, שהביאה לרבות ממלחמות ישראל וחוללה הרג והרס רבים. בדיעבד ניתן לקבוע בנקל שלא היה בהם צורך ורק העיקשות הערבית שסירבה לפשרה היסטורית חוללה מאבקים אלימים אלה שפגעו, בדומה לכל מלחמה, בשני הצדדים. בגלל ניגודי האינטרסים היקנו אירועים אלה לציבור בשני העמים, משמעות הפוכה ואין שום יסוד הגיוני ליצור סימפתיה מלאכותית או סימטריה מופרכת ביניהם. לקחים היסטוריים נובעים מהמציאות הנתפסת על-ידי מי שחווה אותם, ולא ע"י חוויות מלאכותיות שמקורן באגדות.
בדברים שנשמעו בתוכניות שידור ובראיונות של כתבים ערבים ישראלים או דוברים פוליטיים של המגזר, חזרה ועלתה תביעה/ציפייה של ערבים ילידי או אזרחי ישראל, שהישראלים ילמדו ויכירו את מהות ומשמעות אירועי "הנכבה" ו"הנכסה" ברוח בה הם נתפסים ע"י הערבים. הטיעון ההזוי נשען על השוואה מופרכת מיסודה המבקשת להשוות את אירועי שואת אירופה וצפון אפריקה והגירוש הטוטאלי של יהודים ממדינות ערב בתחילת שנות ה-50, לאירועים שהתרחשו במלחמת השחרור ובמלחמת ששת הימים בארץ-ישראל.
מה שמבקשים הערבים למעשה, הוא לשכתב את ההיסטוריה בדיעבד ולאלץ את הציבור היהודי לקבל את נוסח השכתוב שהוא פוליטי ביסודו "כתורה מסיני". זהו גם אבסורד וגם חוצפה. אין שום דמיון בין שואת אירופה לאירועי המאבק המדיני בין תנועת השחרור הלאומית של העם היהודי לזו של העם הערבי בארץ-ישראל. אין שום דמיון גם בין היסודות המוקדמים של שתי התנועות. יסודות הציונות - התנעה הלאומית של העם היהודי - מעוגנים בהיסטוריה בת כ-3000 שנה ובקיומן של ממלכות יהודיות עצמאיות בארץ-ישראל במרוצת האלף השלישי שלפני הספירה - לפני החורבן הראשון והשני של בתי המקדש בירושלים, ובהגלות הכפויה על העם במשך כ-2000 שנה, שהציונות באה בכדי להעבירם מן העולם. ההיסטוריה הלאומית הפלשתינית מתחילה ב-1958 וב-1964!
1 גירוש היהודים ממולדתם באמצעות כוח צבאי של מעצמות לאומיות או אזוריות, היה אסון לאומי ליהודים, ולא סיבה למסיבה אצל הערבים. היהודים מעולם לא ויתרו על מדינתם ועל הזכות לחזור אליה והערבים כאחד הכוחות הכובשים באמצע האלף הראשון לפנה"ס יודעים זאת היטב. במילים פשוטות: אין מקום לשום סימטריה מלאכותית בין הצדדים. אין יסוד לשיכתוב ההיסטוריה של ארץ-ישראל, אבל יש יסוד להגדרת זכויות שוות לכל תנועה לאומית, בתנאי שאינה באה לחסל את זכויותיה של התנועה האחרת או לפגוע בה.
2 דרישות ערביות אלה חשודות בעיני כניסיון נוסף לשכתב את אירועי המאבק המזויין בארץ-ישראל מתוך רצון לנצל שכתוב זה לקידום המטרה המדינית המוגדרת כיום כ"חיסול אסונות הנכבה והנכסה". הפירוש האמיתי של אמירה זו, בין אם היא נאמרת במפורש ובין אם בעקיפין, הוא חיסול ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי.
3 הדרישה הערבית לסימטרייה של הנרטיב הלאומי אינה אלא תכסיס פוליטי בין אם מקורו בכוונת מכוון ובין אם מאי-הבנה או חוסר בקיאות בעובדות. בעיני, מעידים הדברים על חוסר הבנה טוטאלי של שונות הגורל והאירועים ההיסטוריים אצל שני העמים. גם כשמקבלים את ההנחה/עובדה שאי-ההבנה הערבית נובעת מחינוך מגמתי ולקוי, בלתי אפשרי לקבל את התיזה עצמה. הערבים חונכו לחשוב שהסכסוך הישראלי-ערבי מתחיל במלחמת השחרור (1948, אולם כפי שהובהר מקור הזכות היהודית על הארץ מעוגן בהיסטוריה בת 3000 שנה, והתביעה ד'היום יונקת מהמקרו העתיק. הסבב הנוכחי ("הזמן החדש") של העימות עם הערבים מתחיל בסוף המאה ה-19 בקונגרסים הציוניים ומקבל ביטוי פוליטי מוחשי עם הצהרת בלפור ב-1917.
מלחמת 1948 הייתה תוצאה של תקיפת המדינה היהודית שאך זה קמה ע"י 5 צבאות סדירים ערביים וערב-רב של כנופיות מקומיות וזרות שסייעו להם, במטרה להכריע את מדינת היהודים. המלחמה פרצה על-רקע החלטת החלוקה של עצרת האו"ם מ-נוב' 1947, כשהישוב היהודי מקבל את ההחלטה והערבים דוחים אותה מכל וכל. אין כאן שום סימטריה. יש כאן קשיחות ועיקשות פוליטיות שמבקשות להשיג "הכל" ולא להותיר לזולת שום סיכוי. עמדה זו לא השתנתה עקרונית מתחילת הסבב הנוכחי ועד היום.
במלחמת 48' הוכו הערבים ואת תוצאותיה הם מכנים "הנכבה". איננו שותפים לראיית דברים זו. תקיפה שבעקבותיה הפסד (או ניצחון) כוללת מחיר באנשים וטריטוריה והיא המגדירה את תוצאתן של מלחמות. אין ליהודים צער מעושה או אחריות להחלטות הערביות ולהשלכותיהן. מלחמת ששת הימים (1967) התחילה אף היא בתוקפנות ערבית והסתיימה בכישלון צבאי, בנזקים ובקורבנות; אותה מכנים הערבים "הנכסה". גם כאן אין לנו חלק ונחלה בהחלטה הערבית של שימוש בתוקפנות צבאית, ולא אחריות לתוצאות החלטתם. מה שניתן לומר בדיעבד הוא שעצם העובדה שישראל הניחה לכ-1.8 מיליון פלשתינים (במספרים עכשוויים) להישאר בשטחה אחרי מלחמת 1948 כאזרחים שווי-זכויות, חרף איומיהם החוזרים ונשנים להשמידה גם אחרי החלטה זו, הוא מעשה נאצל ואולי אפילו שגיאה אסטרטגית. לא חלה על ישראל שום חובה לפרום את החבל עתה, אלא להפך: ביסוד הענקת העצמאות טמונה הנחה טבעית שאזרחים ערבים כיהודים שווים בחובות ובזכויות האישיות ויש לדרוש שאלה כמו אלה ימלאו במלואן את חובותיהם האזרחיות - לתוצאות שתי המלחמות דין אחד. בעשרות השנים שחלפו מאז 1967, מנסים הערבים לכפות על ישראל הקמת מדינה ערבית ריבונית בשטחי ארץ-ישראל המערבית. אין שום יסוד לתביעה זו. פלשתיאים, בהגדרות המרחיבות של הרשפ"ת, נמצאים בישראל, בירדן (הקבוצה הגדולה ביותר) באיו"ש, בעזה ובעשרות מדינות אחרות במפרץ הפרסי במזרח התיכון, בדרום אמריקה ועוד. זו בעיה ערבית!!!
בוויכוח המתמשך כבר למעלה ממאה שנים, ראוי נושא נוסף לאיזכור ולהתייחסות ממנו משתדלים הפלשתינים הארץ-ישראלים, כחוד החנית של המאבק במדינת-ישראל כיום, להתעלם או להתחמק: עברה, מקומה, מעמדה ותפקידה של ממלכת ירדן בכל פתרון של הסכסוך היהודי-ערבי על ארץ ישראל השלימה (גבולות המנדט הבריטי).
הסכסוך הישראלי-ערבי-פלשתיני במאה ה-20, מתחיל למעשה בבגידת בריטניה בציונות. הממלכה המאוחדת קיבלה מחבר הלאומים את המנדט על "פלשתינה" בכדי לממש בה את הצהרת בלפור. במקום זאת הפקיעה חד-צדדית את שטח ארץ-ישראל המזרחית (כ-78% מהשטח הכולל של תוכנית "הבית הלאומי היהודי") והקימה בה את "האמירות של עבר -הירדן", היא ממלכת ירדן ד'היום. חרף התחייבותה לעם היהודי ולחבר הלאומים, ניסתה בריטניה בין 1920 ל-1948 להכשיל הקמת מדינה יהודית בא"י, ונעזרה לשם כך בערביי הארץ והמדינות השכנות. בין היתר ראויה לגינוי מיוחד מדיניות "הספרים הלבנים" והתעלמות בריטניה (יחד עם ארה"ב של רוזוולט) מרצח העם היהודי ע"י הנאצים באירופה. אותה מדיניות מנעה בריחת יהודים מאירופה ועליה לארץ והקלה על הנאצים בביצוע "הפתרון הסופי" שלהם נגד היהודים. במקביל לא נמנעה בריטניה מעידוד הגירה ערבית ממדינות ואזורים שכנים לא"י ותפיסת שטחים בה,
4 "כהכנה" לימים שיבואו אחרי המלחמה...
בדיעבד אנו יודעים שהשטח שהוקצה למנדט הבריטי, יכול היה לאפשר פתרון הוגן לשאיפות הלאומיות היהודיות וגם לאלה של ערביי הארץ, ללא קשר לשאלה אם מעמדם ההיסטורי בטריטוריה זו מצדיק זאת אם לאו. הבריטים נכנעו בעקביות ללחץ הנפט ולערכה האסטרטגי של תעלת סואץ, והערבים לחובות דתיות ולאינטרסים קבוצתיים שונים, שחתרו בעקשנות וללא כל נכונות לפשרה סבירה להגמוניה בשטח כולו. בשם אלה אף שתפו פעולה ערבים מארץ ישראל וטריטוריות סמוכות (המופתי חאג' אמין אל-חוסייני ותומכיו ואחרים) עם הנאצים, בתקווה שאלה יכבשו את א"י בדרכם לנפט של הקווקז ויפתרו עבור הערבים את "בעייתם" מול היהודים. בדיעבד מסתבר שמדיניות הערבים הייתה כולה שוב מקח טעות, ולא רק שלא מנעה הקמת מדינה יהודית, אלא שגם הביאה עליהם את אסונות "הנכבה".
העיקשות הערבית נמשכת גם כיום, כשהערבים מתעלמים כליל מהשינויים באזור בכלל ובא"י בפרט ב-72 השנים שחלפו מאז הסתיימה מלחמת השחרור (1949, הסכמי שביתת-הנשק). מה שהיה ריאלי בשנות ה-30 וה-40 של המאה ה-20 אינו כזה יותר כיום. ההיסטוריה אינה חוזרת לאחור. אולם, וזו נקודת מפתח, אם תוחמץ ההזדמנות שוב, קשה לדעת לאן תוביל ההיסטוריה את האזור כולו. שטח א"י השלימה ישראל וירדן על הערבים הפלשתינים החיים בהם - כ-108 אלף קמ"ר - מאפשר עדיין הקמה וקיום של שתי מדינות ריבוניות - יהודית (במערב) וערבית (במזרח) הווה אומר ישראל ופדרציה ירדנית-פלשתינית, תחת מטריה קונפדרלית אחת משותפת. אינני יודע מתי בדיוק תיפול ההכרעה ואיזו, אבל ברור מתוך ההיסטוריה וקצב האירועים של 100 השנים האחרונות, שאם תוחמץ ההזדמנות, קרוב לוודאי שלכל אחד מהצדדים תהיינה סיבות טובות להצטער על כך.
