רק החולמים מגשימים

בדש העטיפה מצוינים הישגיו של ראש העיר גם בתחום עירו וגם במישור הארצי. לאחר שנבחר בשנת 2008 לראשות העיר לראשונה, הוזמן גם להשיא משואה ביום העצמאות ה-64 למדינת ישראל כנציג הדרום והנגב. בשנת 2017 קיבל תואר של ד"ר לפילוסופיה לאות כבוד מאוניברסיטת בן-גוריון בנגב, ובאותה שנה זכה לעיטור של אביר איכות השלטון מהתנועה לאיכות השלטון בישראל.

הספר נערך בידי ידיו האמונות של פרופסור יגאל שוורץ. לפני המבוא ניתנה תמונת אמו של רוביק, לה הוא הקדיש את הספר וכתב כך "לאימא, שבמנהיגותה ובעוצמת הפשטות שבה, עיצבה את חיי". הספר משתרע על פני 250 עמ', וכולל פתיחה, שלושה שערים ואחרית דבר. שמות השערים: בדרכי שלי; במבחן המעשה וסוד ההצלחה.

בדש העטיפה הקדמית ניתן האימייל הישיר לראש העיר המצפה לתגובות האזרחים ובדש העטיפה האחורית נאמר כי כל ההכנסות ממכירת הספר יועברו לטובת ילדים עם צרכים מיוחדים. על העטיפה האחורית ניתן ציטוט מדברי המחבר וכן כמה שורות מדברי העורך הפורשים בפני הקורא את תוכן הספר ואת עיקרי הלקחים שניתן להפיק ממנו למימוש חלומות ושאיפות. בציטוט מדבריו אלה בולטת נימת הדברים שתלווה את הספר לכל אורכו: לכל אחד מותר לחלום ואל תוותר על החלום.

"הסיפור שלי, של רוביק הקטן (תרתי משמע) מבטא את הניצחון המוחץ של העולם החדש, זה שמאפשר לכל אחד להצליח בדרכו. ילד פשוט, ממשפחה פשוטה, שגדל בבית פשוט, אבל סירב לחלום פשוט... אני נלחמתי על הזכות שלי לחלום ולהצליח בדרכי שלי... זו זכות ששמורה אך ורק לי".

והוסיף העורך שוורץ: "... בספר רק החולמים מגשימים משתף אותנו רוביק דנילוביץ'... בדרך שהוא סלל לעצמו למימוש שאיפותיו; דרך שהוא משוכנע - ומצליח לשכנע - שכל אדם יכול לסלול לעצמו כמותה. באמצעות סיפורים מרגשים מקורות חייו, רגעים של כישלונות מרים והצלחות קטנות וגדולות, קבלת החלטות אמיצות... פתיחת הראש והלב לרעיונות חדשים ולשיתופי פעולה פוריים, והמון אמונה, פשטות ואהבת בני אדם סוחפת".

כבן שלישי למשפחה בת ארבעה בנים, כבר בצעירותו, חש רוביק בתשוקה להיות בין הקובעים, כלומר להנהיג. היה זה דחף שפרץ ממנו ובלא שהנער מצא לו הסבר. העובדות מעידות על כך: הוא נבחר ליו"ר מועצת התלמידים, היה לשחקן כדורגל מוכשר ונבחר לקפטן בנבחרת הנוער של הפועל באר-שבע ועוד.

רוביק הדגיש כי אין זה ספר אוטוביוגרפי אלא צבר של תובנות שהתגבשו אצלו במהלך השנים ועיצבו את תפיסת עולמו. במפגשיו הרבים עם כל שכבות הציבור נוצר "הקליק" בין ראש העיר למאזיניו שעיקרו: המאזינים הלכו שבי אחר הפרדיגמה האישית שלו - נתוני פתיחה "הקלושים" לכאורה מול "סיפור הצלחה" ההולך ונבנה מול עיניהם. כלומר, כל אחד יכול.

במהלך השנים למד להסתכל ישר בעיניהם של קהל מאזיניו ולתבל את דבריו "במשפטי מחץ" מעוררי תשוקה, מעלי תובנות, שמעוררים יצירתיות מחשבתית. ראש העיר הסתייע בסיפורו האישי על-מנת לבנות את דבריו וכך התאפשר להעביר למאזיניו מסר פשוט וחד. בניגוד אולי למנהיגים אחרים המבססים את החלטותיהם על השכלה, יועצים וקריאת חומרי עזר רבים, מציג עצמו רוביק כמי שבוחר להופיע לא כאישיות המכוונת דרך באמצעות הוראות וצווים מוניציפליים אלא כאישיות מנהיגותית, המתמודדת, לומדת, ובסופו של דבר מוכנה לקחת אחריות ומכריעה על-אף המכשולים והסיכונים.

יתר על כן בזאת לא תם תפקידו. הוא מעצב עצמו "כאישיות סוחפת". הוא מבסס את הרציו של ההחלטות בסיוע "תחושות בטן", נשען על סיפורו האישי ונמנע "ממילים גבוהות". רוביק מעיד על עצמו שהייתה לו "התגלות" בלומדו שהעולם החדש על שלל אפשרויותיו יצר שפע של הזדמנויות לכל אדם ובמיוחד לאדם הפשוט. לכן, לא הופתע עת נפגש עם גדולי הארץ ובעולם ו"גילה" כי גם להם, המצטיירים כמושלמים יש צד אנושי, חסרונות, והם בדיוק כמותו, כמו כל אדם ובוודאי לא כליל השלמות.

לאיש מאתנו, מכריז המחבר, אין בלעדיות על היוזמה, היצירתיות, הדמיון ויכולת ההחלטה. כשתובנות אלו הבשילו באישיותו יכול היה רוביק לעמוד מול הציבור ולהציע את עצמו כמי שמסוגל למרות גילו הצעיר ו"חוסר הנסיון הפוליטי" להנהיג את העיר ולהובילה קדימה. בדומה לשיר הנפלא של פרנק סינטרה ("עשיתי זאת בדרכי") כך גם הוא, רוביק, מוביל את העיר בדרכו והוא ומייעץ לכל מאזיניו, מכל שכבות אזרחי העיר לעשות ולבנות את חלומם בדרכם שלהם.

אין דרך אחת נכונה - יש דרך המבוססת על אמונתך בכוחך ובמידת יכולתך להיאבק על האמת שלך. מסקנת הקורא ובעיקר הדור הצעיר, חיילים, סטודנטים, משפחות צעירים והציבור הנושא בעול הפרנסה היא כי בעידן שלנו, בו המסרים מתבססים טכנולוגית ודיגיטלית על "הצלחה", "פרסום" "כסף" אין בהם די כדי להוביל ולהנהיג אם אין מאחוריהם אמונה ביכולת לשנות, להוביל ולהתקדם.

כל שער מכיל יותר מעשרה סעיפים המוליכים את סיפור חייו וביניהם פיזר רוביק בעדינות רבה, "סיפורונים" קטנים, המודפסים בגופן אחר, נאים לעין והבאים לעטר ולבאר את "הטקסט הרציני יותר", הכבד יותר המהותי יותר. ומסתבר עם הקריאה שזהו מהלך נכון ומתוחכם והגורם לקורא להרהר בדברי המחבר מזווית שונה, זווית המפגש היום-יומי עם האזרחים ומהעשייה הבלתי פוסקת קדימה.

כמובן שבמסגרת צרה של "הפוסט" שלנו לא נוכל להביא את תוכנם של 250 העמודים. לשם כך על הקורא לעיין בספר בעצמו. עם זאת נדלג מעט בין השערים ונציג טקסט רציני ואנקדוטה לידו כך שהקורא יבין את כוונתנו.

לאחר הקריאה יחוש הקורא כי המחבר ריכז את מחשבותיו והוא מוסרם כמנטור לאזרחיו, ומבקשם שלא לראות במסרים החדשים שנפוצו לאחרונה בחברתנו כמו: "הכי יפים, הכי מהירים, הכי מפורסמים, הכי חזקים והכי מוצלחים" את חזות הכל אלא לנסות ולהיות שותפים עם האזרחים, עם צוות העירייה ועם ראש העיר בקידומה של באר שבע בראייה כוללת ובלא פוליטיקה של זהויות.

בחרנו להדגים את שיטת המחבר בסעיף הנקרא: "החודשיים ששינו את חיי". בקטע זה, הכולל מספר עמודים מספר המחבר על החודשיים הראשונים לאחר כניסתו לתפקיד כראש העיר (2 בדצמבר 2008) ואת ההכרעות הגורליות שעמדו בפניו. לראשונה נדרש ממנו להכין את העיר שלראשונה בתולדותיה בעת מבצע "עופרת יצוקה" נורים עליה טילים.

בעיר חסרו מקלטים ולא היה נוהל מסודר לשעת חירום. לאחר שטיל פגע ישירות בגן ילדים, נדרש ממנו להתעמת עם מערכות הצבא וכוחות ההתגוננות ולמרבית ההפתעה "לקח רוביק מנהיגות" ובניגוד לדעתם החליט שהוא מבטל את מערכת הלימודים שלמחרת. הוא נצרך לעמוד בביקורת של כלי התקשורת, פוליטיקאים, חברי מועצת העיר אך עמד בכך.

למחרת נפל טיל במקיף א' וחיי תלמידים רבים ניצלו הודות להכרעתו. מאז, ראש הראשות הפך לגורם חשוב בהחלטות מערכת הביטחון באשר להפסקת שיגרת החיים מפאת סכנה. כראש עיר צעיר אף מצא עצמו מאוים על-ידי גורמי פשע וזכה לאבטחה צמודה. בנוסף אושפז לפתע בבית חולים עקב וירוס מסוכן והמשיך לנהל את העיר בעודו באינפוזיה.

הצעיר בן השלושים ושבע עמד תוך זמן קצר מול מצבים שדרשו הכרעות גורליות ושמר על הומור ואופטימיות. מיד לאחר הקטע באים שני סיפורונים קטנים המלווים בחוויות ובמפגש עם אזרחי העיר. האחד נקרא העוצמה שבפשטות שבה קבע ראש העיר כי הפשטות, לטיפה חמה, חיבוק עוטף וחיוך מרגיע הם הבסיס האיתן למנהיגות מכל סוג.

קטע קטן שלאחריו תחת הכותרת: "צחוק בקטנה 2" הוא מעין אילוסטרציה להומור בו רוביק בעת ביקורו במרכז לקשיש זכה לברכתה של אחת מהן, הקרובה לתשעים שאמרה: "ראש העיר כפרה עליך, מתי כבר תתחתן"? ובהתכוונה למזרקות החדשות שצצו בעיר הוסיפה: "תודה שעשית לנו עיר כל כך יפה, עם הרבה ממטרות". הקשר האישי החם עם מבוגרי הקהילה היה מבחינת רוביק אמצעי ומטרה כאחד.

באותה שיטת כתיבה נקט רוביק בשערים השני והשלישי. נביא כאן את הסעיפים בהם הוא דן כדי להראות את התבגרותו המוניציפלית ואת ההכרעות החשובות שעשו הוא וחברי המועצה באשר לכיוון החדשני אליו תתפתח מטרופולין באר-שבע.

הסעיפים כוללים: הפשטות שבמנהיגות; כוחה של שותפות; הערים הופכות דומיננטיות יותר מהמדינות; הצלחתם; הרוב המוחץ הופך לרועץ; להיזהר משכרון הכוח; להשיל את "גלימת הקוסם"; תורת הנאום שלי; שפת הלבבות; "לעוף" על החלום; ולתפארת מדינת ישראל!

ובשער השלישי דן המחבר בסוגיות הבאות: סוד ההצלחה - לא לדעת הכול; להקדים את זמנו; השגרה היא האיום הגדול על חיינו; בגובה העיניים - תפקידנו לגעת; צריך לדעת להחליט; לייצר רגעים של אושר; העולם לא מחכה למי שעוצר - ספרינטר למרחקים ארוכים; החיים הם לא נוסחה; מבחן הזמן - המבחן של החיים; יועץ הקנצלר והשוקו; אני דוקטור? אני רוביק!; תם עידן; הנגב - מפעל חיי.

מכיוון שראש העיר נגע בהיבט של כלל הנגב(שהוא האזור בו אנו מתמקדים בפוסטים שלנו) - נביא לדוגמה את עיקרו של הסעיף.

בכל עת שנשאל רוביק האם הוא מתכוון להיכנס לפוליטיקה הארצית (ולא חסרים מחזרים) הוא משיב מנה ובה: לא ולא. רק הנגב ובמרכזו מטרופולין באר-שבע עומד לנגד עיניו. ולא סתם הנגב אלא פיתוח הנגב כאזור התיישבות לגיטימי כמו המרכז.

נאמן לתפיסתו "כי אין היום פריפריה" הוכיח ראש העיר באמצעות כמה פרויקטים מובילים כי יש צדק בדבריו. הבולטים בהם: פארק ההי-טק; אצטדיון הכדורגל הנאה; העברת קריית המודיעין לליקית, אגם 90 הדונם (הגדול בארץ) בלב פרק באר-שבע, משכן אמנות הבמה, והקמת השכונות החדשות סובב באר-שבע.

תחושת התכיפות בפיתוח הנגב והעיר נובעת לדבריו מהחשש שמשהו בהתגייסות הקולקטיבית, בחזון המשותף ובלהט הבלתי נשלט ליצור את הלא מציאותי - נתקע. פשוט נעצר. משום כך יש "להזיז את העגלה" ולגייס לתנופה זו את הדור הבא. במבט מרחיק ראות מזהיר רוביק כי בשנת המאה למדינה, כלומר ב-2048, אם לא תשתנה מדיניות פיתוח המטרופולין בנגב, תיווצר צפיפות במרכז הארץ צפיפות בלתי נסבלת.

ביטוי לסכנה זו מבחינתו הוא צירוף המילים "אזור הביקוש" המעיד על מדיניות שאינה מבוזרת הנמנעת מלתת עדיפות פיתוח לאזורי הקצה. יש להעיר מחדש לדבריו את "כוכב הדרום" בהשאלה מהביטוי "כוכב הצפון. לנגב יתרון עדיין ניתן לתכנון בו וליצור בו את החלום הישראלי:

"נגב שהוא מרכז ידע, מדע וטכנולוגיה, ששואב אליו את ההון האנושי הצעיר וממגנט חברות מכל העולם. חממה לחלומות ולחולמים, כזו שמאפשרת לכל אחת ואחד להגשים את עצמם. מקום שבו הדמיון הופך למציאות".

ראש העיר מונה את התנאים ההכרחיים לקידום המטרופולין לקראת שנות המאה למדינה: רכבת מהירה של חצי שעה בין מטרופולין גוש-דן למטרופולין באר שבע; שדה תעופה בינלאומי בנבטים; הקמת אטרקציות תרבותיות-תיירותיות-מדבריות ייחודיות לנגב; הסדרת מעמדה של החברה הבדואית בנגב; והזרמת אוכלוסייה צעירה ואיכותית למרכזי הטכנולוגיה הצומחים במטרופולין.

בלשונו החדה: ישראל חייבת לעבור מתפיסת עיר מדינה, למדינה של ערים. וכפי שהקורא מצפה, האני מאמין של נסמך כמובן על משפטו האלמותי של ד' בן-גוריון: "בנגב ייבחן העם בישראל ומדינתו". בנימה מרגשת מסיים רוביק את ספרו ומקדיש אותו לילדים המיוחדים, "הילדים של אלוהים", אלה שנמצאים על הרצף האוטיסטי ובעלי מגבלות אחרות, שהוא, כראש העיר, מקפיד להשתתף בכל אירוע שלהם ומהם הוא שואב עוצמה, תובנות על מהות החיים ומשמעותם.

"האני מאמין" של ראש העיר הוא המשך ישיר לחזונו של דוד בן-גוריון ששם את יישוב הנגב כמטרה עיקרית בעשור הראשון; הוא גם ממשיך את חזונו של לובה אליאב בספרו "ארץ הצבי" שחזה את חשיבותו הגאו-פוליטית של הנגב לעת שלום ומצטרף לתוכניות התמ"א ומחקרים רבים אחרים שניסו להתמודד עם שאלת פיתוח העיר והנגב.

ראש העיר זכה להגשים קצת מחלומות הראשונים ועיקר פעילותו התרכזה בהגשמת התוכניות בתחומי הבנייה, התעסוקה, הרווחה והתיירות, והקמת בסיס לעיר חדשנית, שחברות עולמיות הקימו בו בסיסי הייטק וסייבר. לכך מצטרפת עשייתו החשובה להורדת בסיסים איכותיים של הצבא לדרום.

מילה אחרונה: הספר קריא, מרתק ומרגש. השיגו אותו ודפדפו בו. בטוחני שלא תצטערו וכיוון התפתחותה של ערנו כליבת המטרופולין ועיר חדשנית יובן לכם מעתה טוב יותר.