יש לשנות את יחסינו לאזרחים הערבים

כיום, יש בינינו המתרגשים מההבטחות של ממשלת ישראל לשנות את הגישה כלפי האוכלוסייה הערבית בישראל, כתוכנית שעשויה להביא לפריצת דרך. במיוחד שתומכת במדיניות הממשלה מפלגה המיוצגת על-ידי ארבעה חברי כנסת ערבים, שנבחרו בבחירות לכנסת על-ידי ערבים, אזרחי מדינת ישראל.

אני מבקש במאמר זה להתייחס להיסטוריון, בני מוריס, שניסה לנכס לקהיליית המדינאים הקובעת את המדיניות הישראלית, שניתן היה לייצב את גבולות מדינת ישראל ולשים קץ לסכסוך, אם לא היו נוהגים בחסד וברחמים כלפי האוכלוסייה הערבית, כפי שנהג ראש ממשלת ישראל, דוד בן-גוריון, שגרש רק חלק מהתושבים הערבים במלחמת תש"ח. כיום להגיגיו של אותו היסטוריון יש תומכים לא מעטים בכנסת ישראל, המבקשים לקרום עור וגידים להגיגים אלו.

מסתבר, שארבעה חברי כנסת ערבים בכנסת ישראל תומכים בממשלה, בה חברים נציגי מפלגות, שהגיגיו של ההיסטוריון בני מוריס פלסו דרך ללבם ולעשייתם הפוליטית במדינת ישראל. אני קורא את הגיגיו של אותו היסטוריון, ומבלי שארצה משתלטת עלי עברית מובסת ומושפלת, שמגיעה אלי מספרו של ההיסטוריון בני מוריס ולא מניחה לי.

הספר "1948 תולדות המלחמה היהודית ערבית הראשונה", בתרגומו של יעקב שרת ובהוצאת עם עובד מונח על שולחני כבר מספר שנים. כל הצצה בו גורמת לי חלחלה. חלחלה מכך שאותיות עבריות הצליחו לחבור למשפטי שנאה כלפי האחר, ובמקרה הזה מדובר בעם הפלשתיני. אני חש שאני קורא תרגום מאנגלית לעברית מובסת, לעברית המתביישת בעצמה, שכך מתייחס היסטוריון יהודי לערביי רמלה ולוד בעת מבצע "דני" ועוד קודם למבצע.

פסגות של שלום

לדעת בני מוריס, תושבי לוד ורמלה חייבים להעניק זרי פרחים הלל ושבח ולהוסיף מילות תודה למי שגרשם מלוד ומרמלה - "אין ספק לאחר שנתנסו בקרבות, בטבח ובכיבוש בקשו רבים מן התושבים לעזוב ולעבור לשטחים הנשלטים בידי ערבים". אובדן הבתים זה דבר שולי שבשולי, זה לא דבר נורא כל כך בשביל הערבים, שלדעתו, "הפלשתינים הם בני עם כפרי ברובו, שהורגלו בחיים תחת כיפת השמים, הם הפגינו חוסן". ההיסטוריון בני מוריס רואה דבר פחות ערך באובדן בית של ערבי באותה מלחמה.

תום שגב במאמרו בעיתון הארץ מיום 7.7.2010 התייחס לפסקה זו והסתפק בהערה מאוד מקילה, "שיחסו של בני מוריס לטרגדיה שלהם בעייתית מבחינה אנושית ומבחינה מוסרית" אני טוען, שיחסו הוא בלתי אנושי ומבייש את ערכינו, ערכים שעוצבו בארון הספרים היהודי.

בני מוריס מחזיר אותי לראיון, שנתן בעבר לארי שביט בעיתון הארץ, לפיו קבע בפסקנות נחרצת של היסטוריון - "אילו היה דוד בן-גוריון מבצע גירוש מלא, ולא גירוש חלקי בלבד היה מייצב את מדינת ישראל לדורות". כלומר, אם היה זורק לא רק את ערביי לוד ורמלה, אלא גם את ערביי יפו ועכו, חיפה ונצרת, טירה וטייבה, הנגב והגליל, היינו זוכים להגיע לפסגות של שלום הודות להישגיו המדיניים של דוד בן-גוריון, "שהיה מייצב את מדינת ישראל לדורות".

לדברי פרופסור בני מוריס, דוד בן-גוריון עשה טעות גורלית, כשלא גרש את כל הערבים. מאחר שבן גוריון לא גרש את הערבים נמנעה יציבות לדורות רבים. היום, לדעתו המלומדת, אנחנו אוכלים פרות באושים של טעות נוספת, כשהוחלט על מתן אזרחות ישראלית לכל מי שחזר לארץ טרם סגירת הגבולות. רבים מהחוזרים מצאו כבר את בתיהם תפוסים, לכן הם התיישבו למורת רוחה של ישראל בישובים לא מוכרים, לרוב סמוך לישוב הקודם. משמעות הדבר רבבות תושבים חיים ללא נגישות למים. מצב זה סותר את החוק בישראל ואת האמנות הבינלאומיות עליהן חתומה ישראל.

אזרחי מדינת ישראל

רק בנגב חיים אלפי בדואים ללא נגישות למים. מחסור בגישה למים מחייב הובלתם במכליות. שמירת המים במכליות גורמת לפגיעה קשה באיכותם. פגיעה שיש לה השלכות קשות על בריאות התושבים בכלל והילדים בפרט. נוסף לכך הובלת המים ברכבים פרטיים כרוכה בעלויות גבוהות, שמגיעות עד ל-20% מהוצאות המשפחה בחודש.

המועצה האזורית אבו באסמה הציעה להפעיל את הפתרון של התקנת צינורות מים, אך משרד הפנים, משרד הבריאות ומשרד החקלאות לא מצאו לנכון לא בממשלת נתניהו וגם לא בממשלה הנוכחית, ממשלת בנט, לפתור את בעיית המים הזורמים לאלפי משפחות של אזרחי מדינת ישראל. פתרון שדורש משאבים צנועים יחסית למימוש צורך קיומי בסיסי של מי שתיה זורמים לכל אדם, הגם שהוא חי בישוב, שמוגדר כישוב לא מוכר.

ובמיוחד לאור העובדה שמדובר באזרחי מדינת ישראל. אזרחים, שוועדת גולדברג התריסה כלפי רשויות המדינה, שלא מילאו את החובות המינימליות כלפי אזרחים הנושאים תעודת זהות ישראלית. כבר שנים רבות שוכבים כאבנים שאין להן הופכין ממצאי ועדת גולדברג, הקובעים במפורש, שחובתנו כלפי רבבות תושבי כפרים לא מוכרים, שעליהם יש להחיל מדיניות של ישוב מוכר.

תושבי שכונת דהמשה בלוד, הגטו ברמלה, הבדואים בנגב, הם אינם פולשים, הם אינם עבריינים, הם בניה ובנותיה של הארץ הזאת. צווי הריסה מאיימים על קיומם היומיומי. בית המחובר לקו מים זורמים הוא לא זכות יתר, הוא זכות בסיסית של חיים של אזרח במדינת ישראל. לכן אני מקווה, שמאבקם המשותף של אזרחים יהודים וערבים יביא לתוצאה המיוחלת, שמדינת ישראל תשכיל להירתם לתכנון תוכניות מתאר ופיתוח בשיתוף עם התושבים ורווחתם ויוסר מעלינו הכתם של ישובים בלתי מוכרים, בהם חיים רבבות בני אדם, הנושאים תעודת זהות ישראלית.

אני כמי שנולד בארץ הזו אוהב אותה. אני כמי שמשוכנע שהארץ הזו חייבת להיות ביתו הלאומי של העם היהודי, אסור לי לתת יד למציאות שמיעוט לאומי החי פה ייראו אותו, כפי שרואה אותו ההיסטוריון בני מוריס וכפי שמתייחסת אליו ממשלת ישראל. למען עתידינו בארץ, בה חי עם החוזר לביתו ולמולדתו כדי לבנות חיים לאומיים, עלינו לזרוק לאשפתות תפיסות לא אנושיות ולא מוסריות של ההיסטוריון בני מוריס.