התוכי המת

במערכון "התוכי המת" של חבורת מונטי פייתון, קונה בחנות מבקש להחזיר תוכי שנמכר לו מת, בעוד המוכר מתעקש שהתוכי לא מת אלא ישן. מאחורי ההתחכמויות המילוליות במערכון, מסתתרת אמת גדולה: לעולם לא ניתן לשכנע בהיגיון את מי שמסרב להשתכנע. מערכון התוכי מזכיר במידה רבה את הוויכוחים שנתגלעו השבוע עם סיום עדותו של ניר חפץ. מצד אחד כולם רואים שהאשמות בתיק 2000 ו-4000 נטולות היגיון משפטי, תקדימיות ושאין בדל ראייה שנתניהו עשה מעשה פלילי.

רוב הציבור הבין מזמן שתיקי נתניהו נולדו מתוך רדיפה פוליטית ושגורמים במשטרה, בפרקליטות ובעיתונות פעלו כארגון פשע וביצעו הפיכה שלטונית. מצד שני יש את שופרי הפרקליטות שמוכרים לנו שהתוכי לא מת, הוא רק ישן ותכף יתעורר ויתחיל לזמר. מי שלא מסתפק בדיווחים המוטים של התקשורת הממסדית ועוקב אחרי שידורי המשפט הישירים, יודע שחלה תפנית חדה בעלילה ומי שעומד כיום למשפט אינו בנימין נתניהו אלא האוליגרכיה הפקידותית.

בתיק 4000 ובמידה רבה גם בשאר התיקים, החרב התהפכה ומונחת כעת על צווארם של הקושרים. עד אחר עד, התזה המשפטית המופרכת מלכתחילה, שהציגה הפרקליטות, הלכה והתפוררה. כיום אפילו בגילדה משפטית בעייתית כמו שלנו, לא ניתן להרשיע בשוחד ראש ממשלה בלי שום ראיות ועל סמך עדויות של אדם הלום טראומה ומבולבל או עיתונאי שמעיד על עצמו שהוא שקרן. מהבחינה הזו התוכי כבר מת.

מצד שני משפט נתניהו נולד מחדש כ"משפט האליטות" וקיים סיכוי שיתברר כהתחלה של תיקון אמיתי בשחיתות שפשתה ברשויות המדינה. במהלך המשפט נחשפת בפני הציבור לצד ערוותם המוסרית של תופרי התיקים בפרקליטות, מציאות חיים מחרידה. פעם אחר פעם מתברר ששופטים בישראל הם חותמת גומי לצורך מעצרים, שבחדרי החקירות נרמסות מעשה יום ביומו זכויות אדם בסיסיות ושחדרי החקירות אינם אלא מרתפי עינויים מודרניים בלי רשות ובלי סמכות.

במשפט נתניהו התברר שהמערכת המשפטית מחזיקה את כולנו בגרון וברצונה יכולה למצוא או להמציא משהו פלילי על כל אחד מאיתנו. מבחינה זו עדותם של צמד החוקרים ניר שוורץ ויניב פלג היא הזדמנות פז לחשוף בפני הציבור את הנעשה אצלנו בקומת המרתף. לכן כל כך חיוני שהעדות הזו תישמע בדלתיים פתוחות ושלא יוטל עליה צו איסור פרסום. החוקרים הנחקרים יצטרכו להתגונן לא רק מפני האשמות של ניר חפץ ומפני מכתבי התלונה המפורטים ששלח בזמן אמיתי, אלא גם להסביר את המציאות שנגלית בסרטוני חקירה.

וכאן קיימת דילמה לא פשוטה. אם יטענו החוקרים שניר חפץ הגזים או שיקר הרי לא ניתן להסתמך על עדותו. אם יטענו ששיטות החקירה של חפץ הן נוהג מקובל, ייכרו לעצמם בור במו ידיהם כי יעידו על עצמם כפושעים סדרתיים. אם ייטענו שפעלו מטעם עצמם יהיו שעיר לעזאזל של המערכת ואם יודו שפעלו בידיעת וגיבוי הממונים עליהם ויפנו אצבע מאשימה כלפי מעלה ייווצר כדור שלג שילך ויגדל.