לא הכל ורוד

בתקופה (מעל עשור אחרון) שבה ספרות מהירה נופלת לידינו כמו מים, ורומנים רומנטיים אינסטנטיים משנים את פני הספרות, ספר מרענן כזה זו בעיטה לכולנו. רומן מביא כאן קול שונה, אחר, צורם ומפכח.

"מי שנלחם במפלצת שיזהר לא להפוך למפלצת בעצמו" (ניטשה, מתוך פתיחת הספר). בספר השירים הזה, התודות כתובות בתחילתו. אולי כהצהרה, אולי כשעשוע, אולי כעניין של מה בכך (הכותב בא חשבון עם כל הנוגעים בדבר). יש כאן סרקזם, ירייה באוויר ושריפת מילים (במובן החיובי). רומן מודה לכל מי שלקח (איכשהו) חלק בספר הזה, שנראה ורוד ותמים מבחוץ, אך רק משמו אפשר לחוש את הטחב, הרטיבות, הריקבון, הסירחון, שהם למעשה מרעננים. ניתן לראות כי הספר מחולק לארבעה שערים, המכילים שירים המבקרים את החיים (הקשים) האלה ואת המציאות (הטחובה) הזאת. האיורים של אלי ניסנבוים תורמים לא פחות לנוף האפל-ורוד של הספר. יש כאן שירת מהפכה, ובמיוחד הרוסית, ממנה הכותב יונק ועמה הוא מדבר. ולכן, השירים כתובים מתוך התרסה, רגש והליכה על חבל דק.

בשער "(המשפחה השפוכה)" (עמ' 14); רומן לא מהסס להשתמש בשגיאות. הן מבטאות את שפת דיבורו ואת דימויי היום יום שלו, שהם חריפים מאוד: "צפור דביל תפסיק לצעוק" (עמ' 15), את ההתנגשות בין העירוניות, בין הטבע ובין החלום (הגנוז, אולי) לבין המציאות. בנוסף, הוא מצטט הרבה כותבים (זך, אוה קליפי, מאור כהן, לאונרד כהן, מאיר אריאל וכו'), הוא מדבר על אהבה, מתנגש בה, מתנגש בתוך עצמו, מקשר אליה מכשור מתכתי ובכך מבליט, אולי, את הטכניות לה היא נהפכת, והוא כל הזמן מתמודד עם אורבניות כמו מאיימת היוצרת בתוכו קונפליקטים פנימיים הנשפכים על הדף; המשפחה קורסת, הגוף קורס, הכאב מזוויע ובכך נוצר בקריאת הספר הזה מרחב סוציו-ספרותי המתכתב כל הזמן עם הסביבה תוך ביקורת. הכותב לא מהסס להיות מחתרתי. בשוליים. למטה.

בשער "(על גרים ומפגרים)" (עמ' 31); הוא לא מהסס להשתמש בדימויים של נוזלי גוף, בדיבור יום יומי ששב ומתפרש בטקסט, לא מהסס לגלות את המרדנות, את הפחד ובד בבד את המציאות השוחקת, את המהות (שאולי אין), את המין המזדמן ושוב, את המרחב העירוני המושמץ. הוא נע כל הזמן בין האינטימי לחיצוני, בוחן כל העת את המרחב הפיזי, כמעט מדקלם אותו, מנקד את שיריו בלשון דיבור ולא מהסס לצעוק.

הכריכה של הספר גם היא מזמינה הרהור; היא ורודה, כמעט נראית עטופה בשערות סבתא, קשה ומזמינה לפתוח את הממתק הטחוב המחכה בפנים. רומן כאילו מבקש לומר כי מה שנראה מבחוץ הוא לחלוטין לא מה שיש בפנים, ושיריו מתמודדים עם נושאים לא קלים, תוך כתיבה אינטנסיבית המבקרת כלכלה טובעת, מציאות יומיומית מתישה ומהות חסרת מהות. מצד אחד הקריאה מזמנת הרגשה של חופש, ומן הצד השני חשים אפלה וחנק.

בשער "(כולם נאצים)" (עמ' 47); הוא משתמש במחאה החברתית של 2011 (שמבחינתי באה לידי ביטוי בכל שער בספר), ומבקר את השלטון, את המשטרה וגופי החוק, את הקונפליקט עם אלוהים ועם הארץ, והוא מקלל, מדבר על כלא השרון (עמ' 56) ומכנה אותו "נווה עצב" מצד אחד, ומן הצד השני הוא קורא לו "אידיליה". בהמשך, האווירה אפלה, הריחות רעים ויש חיפוש עצמי, אך של מה?

בשער "(רומן עובר לחיות)" (עמ' 65); הוא ממשיך להתמודד עם סביבתו, עם הרעש הגלוי והסמוי שהיא יוצרת ועם אין האונים. עבר משפחתי נכנס בהווה והוא מדבר על צבים שבוכים, על חלזונות שמש, פריחה, מדבר על עצמו ולעצמו, על היעלמות, השלמה, על להיות היכן שאין, על בדידות. בסוף הוא מעניק "הספד למרסל" (עמ' 77), החתולה של אלין שנפטרה.

לאורך כל הספר, הכתיבה של רומן נאבקת עם הסביבה, וכך יוצרת ספר שירים מחאתי, מחתרתי, אינטנסיבי, המשתמש בשגיאות מכוונות ולא מהסס להסתכל בלבן של העיניים. הוא משתמש במבנה לא אחיד בשירים, דבר המעניק להם קסם וטען מתוק, למרות ובגלל הטחב והאפלה. הספר הזה עומד מול העולם, פותח את המכנסיים ולא מהסס לזעזע. יש בו משהו המחויב לשבור את המסורת.

רומן חי את ההווה, שונא את העבר ומשלים עם הקיים. הציניות והבוז שלו מרימים את הראש ומבליטים מציאות עגומה המשתקפת בחדות, וכל זה תוך התבוננות ברישומיו של אלי ניסנבוים, התורמים לאווירה העכורה בספר. רומן הוא כותב המחויב לשבור, כדי לבנות מחדש. והספר הזה הוא קסם באפלה מניינת.