פרוכת מילים לזכרו של הסופר אמנון שמוש

עצב רב-פקד רבים בקהילה הספרותית עם מותו של הסופר אמנון שמוש. התוודענו לסיפוריו, כאשר פרסם בקביעות סיפורים קצרים במדורי הספרות. אחר כך התאהבתי בספר "אחותי כלה", שקיבץ את סיפוריו על עיר ילדותו חאלב (ארם צובא) בסוריה. כאשר עבדתי במשרד החינוך, באגף לתוכניות לימודים התחזק הקשר בינינו. אחי הרצל ואני ראיינו אותו בעבר ל"במערכה" וגם למגזין חדשות שבועי "יומן השבוע". ביקרנו אותו בקיבוץ מעיין ברוך, והוא הזמין אותנו לאכול יחד איתו ועם חנה רעייתו בחדר האוכל הקיבוצי. הייתה תקופה שהדרכתי בסמינרים של המכונים הציוניים, ולא פעם שילבתי הרצאה חגיגית שלו בתוכנית הסמינר.

עם השנים נקשרו בינינו קשרים גם בפעילותנו המשותפת באגודת הסופרים העברים. שימשתי יו"ר האגודה, ולסירוגין גם הרצל (חקק) שימש יו"ר, ואמנון שמוש נרתם ליוזמותינו ולאירועים ספרותיים באגודת הסופרים העברים. בחרתי להציג את יצירתו, בהבאת השיר שלו "פרוכת". שירו של אמנון שמוש מציג את חלקם של ההורים בשירתו של המשורר. השיר "פרוכת" הוא שיר הנצחה להוריו, והוא בו-זמנית שיר ארס פואטי על משמעות השירה למשורר. באופן סמלי, משמש השיר "פרוכת" במותו של המשורר, להיות פרוכת מילים על קברו כיוצר חשוב בתרבות העברית.

פָּרֹכֶת / אמנון שמוש

אִמִּי אָהֲבָה אֶת יְפִי
הַמִּלִּים
שֶחָבְרוּ לָהֶן יַחְדָו
אָבִי אָהַב אֶת
הָאוֹתִיּוֹת
שֶיָצְאוּ מִתַּחַת יָדָיו

מִלִּים שֶל אִמִּי
חוּט שֶל חֵן חוּט
שֶל חֶסֶד
מָשוּךְ הָיָה עֲלֵיהֶן
כּוֹרְכָן לְמַנְגִּינָה
מְכֻנֶּסֶת

אוֹתִיּוֹת שֶל אָבִי
סְמָלִים שֶאָהַב
חוּטִים שֶל כֶּסֶף
עִם חוּטִים שֶל
זָהָב
עַל גַּבֵּי
פָּרוֹכוֹת
שֶל בֵּית - כְּנֶסֶת

אָבִי הוֹתִיר לִי
אַחֲרָיו -
לֹא כֶּסֶף
לֹא זָהָב
רַק
רֹאשוֹ שֶל חוּט
וּנְחִילֵי אוֹתִיּוֹת

יְהֵא לוֹ שִירִי
זֶה
פָּרֹכֶת מְעָט
תְּלוּיָה
לְתַלְפִּיּוֹת.

כותרת השיר

הכותרת יוצרת תחושה שמדובר בשיר דתי: "פרוכת", הכיסוי שמכסה את ארון הקודש ("ההיכל"). בשיר אכן מסופר על אביו של הדובר השירי, שהיה רוקם פרוכות של בית כנסת. ברובד הראשוני אכן זו חוויה דתית לרקום פרוכות, שהן אבזרי קודש, אך מתברר שהכותב משתמש בחוויה זו כדי לבטא את השקפתו השירית. אביו הוריש לו את האהבה למלים, והמלים הן הרובד המחבר את הבן עם אביו ועם אמו.

בית ראשון: האהבה למלים ולאותיות

הדמויות השליטות (הדומיננטיות) בעולמו של הדובר השירי הן אביו ואִמו. דמותה של האם קודמת בעיניו לדמותו של האב, אף שהאב רוקם הפרוכות ולא האם. השיר פותח באֵם ובאהבתה למלים. לא ברור מן השיר אִם האם אוהבת את המלים על הפרוכת או שהיא אוהבת את המלים החוברות זו לזו כדי להביע תכנים. האֵם מעניקה לו את האהבה לשלמות: לַהתחברות של המלים זו לזו. לא מדובר כאן באותיות בודדות, אלא במלים שלֵמות. האם מחפּשֶׂת במִלים את יופיין, שהרי המלים נועדו לגרום לקורא חוויה אסתֵטית.

אִמִּי אָהֲבָה אֶת יְפִי
הַמִּלִּים
שֶחָבְרוּ לָהֶן יַחְדָיו.

כאן נקשרת דמותו של האב: האב מתקַשר בְּאהבה לאותיות, לא למִלים, ולא לסתם אותיות המופיעות בכל מקום: הוא אוהב במיוחד את האותיות שהוא יוצר בעצמו. כאן עדיין לא ידוע לנו איך האב יוצר אותיות, אך אנו יודעים שמלַאכתו של האב ליצור אותיות:

אָבִי אָהַב אֶת
הָאוֹתִיּוֹת
שֶיָּצְאוּ מִתַּחַת יָדָיו.


בית שני: המלים של האם

בית זה עוסק במִלים של האם בלבד, מה הורישה האם לִבנהּ המשורר? מלים שֶחוט של חן וחסד משוך עליהן. הבן אוסף את מילותיה האהובות ו"כורכן למנגינה מכונֶסת". חוט של חן כורך את המלים של האם למנגינה הרמונית אחת. האהבה שלוֹ למלים של אמו מכונסת בשיריו כמנגינה פנימית.

מִלִּים שֶל אִמִּי / חוּט שֶל חֵן חוּט / של חֶסֶד / מָשוּךְ הָיָה עֲלֵיהֶן / כּוֹרְכָן לְמַנְגִּינָה/
מְכֻנֶּסֶת.

בית שלישי: האותיות של האב

כאן נחשׂף לנו עיסוקו של האב: הוא רוקם פרוכות של בית כנסת. הדובר השירי מספר שהאב רוקם אותיות ובצִדן סמלים, ואכן נהוג לשלב בפרוכות סמלים יהודיים, כגון: כתר תורה, שופרות, אריות, שבעת המינים וכיוצא בזה. האב, להבדיל מהאֵם, ממוקד באותיות ולא בַּמִלים השלמות. כבעל מלאכה הוא יודע את העבודה המפרכת לרקום אות אחר אות, לכן חוזר שוב הדובר השירי על הקביעה "אותיות של אבי" (ובבית הראשון: "האותיות שיצאו מתחת ידיו").

כדי להעצים את הזוהַר החיצוני של האותיות, הוא מדגיש שהן נרקמות בחוטי כֶּסף וזהב. גם כאן הדגש הוא על החיצוניות ולא על ההתחבְּרות יחדיו לתוכֶן משמעותי, כפי שנרמזו הדברים בבית הראשון המתאר את עולמה של האם:

אוֹתִיּוֹת שֶל אָבִי / סְמָלִים שֶאָהַב / חוּטִים שֶל כֶּסֶף / עִם חוּטִים שֶל זָהָב /
עַל גַּבֵּי / פָּרוֹכוֹת / שֶל בֵּית כְּנֶסֶת.

באמצעות החריזה של סופי הבתים (בית שני: "מכונסת", בית שלישי: "בית כנסת"), נוצרת זיקה בין העולמות של האב והאם ובין עולמו של הבן, וכך גם משתקפת השפעתם עליו ועל שירתו.

בית רביעי: ירושת האב

המשורר אינו מזכיר כאן את ירושת האם, אולי משום שהיא הורישה לו ירושה רוחנית בלבד: אהבה למילים. בבית השני הוא כותב על השפעת המלים הללו עליו ועל שיריו: ירושה רוחנית זו מופנמת כ"מנגינה מכונסת" בכתביו של הבן. כאן הוא מספר על המורשת החומרית של האב: בדרך השלילה הוא מספר שהאב לא הוריש לו ירושה של כסף וזהב. אִם המשפט הפותח "אבי הותיר לי" יוצר ציפייה לירושה ממשית, הציפייה נכזבת.

הדובר השירי אף מחמיר את התיאור: האב הותיר לבנו "רק/ ראשו של חוט/ונחילי אותיות". אכן זה נשמע מתסכל, כשאנו קוראים את הדברים ברובד המילוני שלהם. מתברר שירושה זו יש לה משמעות רוחנית מעבר לרובד החומרי. בבית החמישי (להלן) אנו נוכחים לדעת שהבן אינו מאוכזב מן הירושה, והוא מודה לאב על ירושתו.

נראה, על כן, שראשו של החוט שהאב נותן לבן הוא המסייע לבן לצאת לדרכו השירית. נרמז כאן מוטיב השאוב מהמיתולוגיה היוונית: "חוט אריאדנה". אריאדנה נותנת לאודיסאוס חוט המוביל אותו בתוך המבוך ומאפשר לו להיחלץ בשלום משם. כאן האב נותן לבנו את החוט אל עולם האותיות והוא מוריש לו "נחילי אותיות". החוט נועד לאַפשר לבֵּן ליצור את הצירופים הנכונים בעולם היצירה שלו.

בית חמישי: ההנצחה

מתברר שהבן מימש את חזונו של האב והוא אכן יוצר באמצעות נחילי האותיות את שיריו. הוא רואה חובה להוקיר תודה לאביו, לכתוב לו שיר ולהנציחו. הכותרת "פרוכת" מתבררת ככותרת סמלית ולא רק כאבזר מוחשי. הפרוכות בבתי הכנסת נועדו להנציח נפטרים, ונהוג מדי פעם להחליף את הפרוכת כדי לתלות פרוכת המנציחה נפטר אחר. כאן בשיר זה, השיר עצמו הופך
פרוכת הנצחה לדמותו של האב. ובדומה לצירוף "מִקדש מעַט", קורא הדובר השירי לפרוכת זו "פרוכת מעַט".

המקדש האמִתי הוא בית המקדש, ובית הכנסת הוא תחליף לו ואינו מתיימר להחליפו, לכן הוא נקרא "מקדש מעט". כך בשירנו: הפרוכת האמִתית היא זו שהאב יצר לצורכי קדושה, לצורכי בית הכנסת. שירו של הבן הוא מעין פרוכת בהיותו אבזָר הנצחה לדמות האב: לכן הוא נקרא "פּרוכת מעַט".

בשורה האחרונה יש ציפייה שדמותו של האב תשַמש מאור לרבים ולא רק לבֵּן: "פָּרֹכֶת מְעַט / תְּלוּיָה/ לְתַלְפִּיוֹת". במדרש מוסבר השם "תלפיות" המופיע בשיר השירים: תֵל שכל הפיות פונים אליו. גם שירו של המשורר כשיר הנצחה יהיה אולי תל שכל הפיות פונים אליו. הפרוכת מבטאת את הקשר בין הדורות, את הרציפות וההמשכיות המשפחתית. וגם את ההנחלה לדור הבא. לו יהיה שירו של אמנון שמוש הנחלה של זכר הוריו ומורשתם. לו יהיה מאמר המחווה שכתבתי ביטוי של הוקרה לסופר והמשורר אמנון שמוש. וגם הנחלה של מורשתו הספרותית לדורות הבאים. יהי זכרו ברוך.