הרהורים בעת קריאת מגילת אסתר

היום בשעות הבוקר, באולם המרווח בדיור המוגן בו אני שוהה, חשתי את עוצמות ההזדהות של כל קהל הנאספים לקריאה במגילת אסתר עם בשורות חודש אדר. על החודש הזה שכבר נכנס קרא הקהל בשקיקה רבה במגילת אסתר בפרק ט' פסוק כ"ב: "הַחֹדֶשׁ אֲשֶׁר נֶהֱפָך לָהֶם (ליהודים) מִיָּגוֹן לְשִׁמְחָה וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב", כשעל אמירה זו דרשו חכמינו זיכרונם לברכה: "מִשֶּׁנִּכְנָס אָדָר מַרְבִּים בְּשִׁמְחָה".

כמה טוב היה הבוקר להרבות בשמחה, בשירה וברקיעת רגלים בריקודים, הגם שחלקם של הנאספים דידו עת רקדו, כי מדווי גוף ישיש הם בבחינת אבן נגף ולעתים מהווים גם מכשול הפוגע בשמחה.

בעת קריאת המגילה חשתי, שהשמחה במלוא עוצמתה ניצחה והביסה לשעה קלה את מדווי הגוף. היה זה הניצחון של עולם הערכים המוסריים, המזדקף בראש מורם מהמגילה מול קדרות האימה, שביקשה רק להכחיד. בשבילי הבוקר של חג פורים, הקריאה במגילה הייתה עבורי תבוסה למבקשים לתת לחושך להחשיך ולמנוע מהבוקר להאיר לנו. הבוקר באולם רחב הידיים בדיור המוגן חשתי, שתפילת הנאספים נתנה עוצמות לשמש לעלות ולבוקר להאיר לנו את חיינו.

חודש אדר כבר אתנו וחג הפורים פועם בכל עוצמתו בשמחה העוטפת את הקהל סביבי. זה החג בו אנחנו קוראים מגילה, החובקת בחובה סיפור היסטורי של עם הנאבק על חייו, עם שבעברו התמודד עם ניסיון מר להכחידו מעל פני האדמה. הסתכלתי על הקהל סביבי האחוז שמחה ולצערי, היו לי רגעים בהם חשתי אי-נעימות ומידה לא מועטה של כאב. הבטתי בקהל, המבטא את שמחתו במחיאות כפים וברקיעת רגלים ובשירת הלל המשלבת שלל ביטויים ממגילת אסתר, שלי יש שיח ושיג קשה עם חלקם, פשוטו כמשמעו קשה לי לקבלם.

כאב לי, שאינני יכול לשתף את הקהל, שלי יש שיח ושיג כואב ומכאיב עם הרבה ביטויים במגילת אסתר. יש לי שיח נוקב עם ביטויים, שחברי האהובים עלי שרים לידי בהתלהבות והזדהות מוחלטת, כשכל מילה מלווה ברקיעת רגלים ונפנופי ידיים. הכאב הוא שבספר כה יקר לתרבות של העם היהודי, ספר בו ישנם ערכים מוסריים, אני מנהל שיח ושיג תוך הסתייגות עם ביטויים, שקשה לי לקבלם. קשה לי לקבל את הפסוק: "וְרַבִּים מֵעַמֵּי הָאָרֶץ מִתְיַהֲדִים, כִּי נָפַל פַּחַד הַיְּהוּדִים עֲלֵיהֶם" (מגילת אסתר ח', 17). זו הפעם היחידה שמופיע בתנ"ך הפועל "מִתְיַהֲדִים", הגזור מבניין התפעל.

פחד מהיהדות

לצערי, המילה הנושאת את השם "מִתְיַהֲדִים", המופיעה פעם יחידה בתנ"ך, אותה שרים עכשיו בהתלהבות רבה מסביבי חברים שאני אוהב, בהתלהבות רבה תוך רקיעת רגלים ומחיאות כפיים, לא הופיעה בהקשר של הזדהות עם ערכים אנושיים ומוסריים בספר הספרים, אלא פגשנו אותה רק בהקשר של קבלת היהדות על-ידי עמי העולם מתוך אימה ופחד מעוצמות כוחניות, שהם מייחסים לעם היהודי.

אודה, שקשה עלי החוצפה שלי להסתייג מערכי ספר, ששולב במקרא על-ידי חכמינו זיכרונם לברכה. אבל בצער רב אני מסתייג מהכתוב בספר, המספר בגאווה רבה על תופעה של קבלת יהדות על-ידי עמים מתוך פחד מכוחה ומאימתה, ולא קבלת היהדות תוך הזדהות עם ערכיה האנושיים והמוסריים, המבטיחים את נדבכי הקיום של החברה האנושית. לא מוסר יהודי הובילם להתייהדות, אלא הפחד ממנה. נעלתי את פי על מסגר ובריח ולא שאלתי את חברי, שבחייהם תרמו רבות לבניין המולדת, מדוע הם מביעים שמחה, כי בני עמים מבקשים להתייהד מתוך פחד מהיהודים.

אני חפץ בקבלת יהדות מתוך ערגה לעולם ערכיה המוסרי, שאותו היא חובקת. אני רוצה לרקוד בחג פורים עם ספר התורה ביד בבית הכנסת לא כי פוחדים מעוצמות כוחי, אלא מתוך הזדהות מעוצמות המוסר שבתרבות העם שלי.

מגילת אסתר מספרת לנו על הצהרה, המעידה על הצטרפות המונית של עמי הגויים ליהדות. אינני עם השמחים לעדות זו של המגילה. אני גוזר עלי לא להיות עם הרוקעים ברגלים והמתופפים במצלתיים וברעשנים בבית הכנסת, כשבחלל מתפזרות להן מלים מהמגילה המבטאות התייהדות מתוך פחד. אינני נמנה אל העולזים המעלים על נס גויים המסתפחים מתוך אימה מהיהדות. אינני יכול להיות חלק משכרון שמחה למקרא פסוק המעיד על גלי גיור המוני. מה שהחל בעידן הפרסי על-פי עדות מגילת אסתר הפך למדיניות רשמית בתקופת החשמונאים, בה מבצעי התייהדות נעשו ביתר כוחנות על-ידי דמויות, שהבולט בהן בימי בית שני היה אלכסנדר ינאי.

מצאתי עצמי בעת קריאת המגילה כואב התרחשות היסטורית מימי אלכסנדר ינאי, שהעלה מהאוב את מדיניות ההתייהדות הכוחנית, שנקט בתקופת בית ראשון המלך עוזיהו, שמפעולתו הבוטה אני מסתייג הסתייגות מוחלטת, כפי שאני מתחלחל מהסיבות להתייהדות במגילת אסתר, הממלאות שמחה את הקהל, שאני אוהב. אני חוזר ומדגיש חשתי כאב צורב, כאשר מסביבי השמחה גאתה. לבי לא עם פסוק המתאר "וּשְׁאַר הַיְּהוּדִים בִּמְדִינוֹת הַמֶּלֶך... הָרְגוּ בְּשׁוֹנְאֵיהֶם חֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים אֶלֶף" (מגילת אסתר, פרק ט', פסוק ט"ו) היה לי קשה לראות חזן המשקיע עוצמה רבה בפסוק המתאר מות 75,000 שונאי ישראל.

תאוות נקם

אינני מוכן להיות שותף לצעקות גיל בעת שמחה על טבח המוני. אני מוכן להשלים עם כל ענישה של אשמים ישירים בהתאכזרות ליהודים, אבל לא בטבח המוני של שבעים וחמישה אלף איש. וזאת בנוסף "בְּיוֹם אַרְבָּעָה עָשָׁר בָּאֲדָר הָרְגוּ בְּשׁוּשָׁן שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אִישׁ" (מגילת אסתר ט' 15)". אינני רוצה לחנך את ילדי, נכדי וניני ליהדות שהאידיאל שלה מעלה על נס בבית הכנסת, שבשבילי כל בית כנסת הוא בית מקדש מעט של עם ישראל, את עובדת היות כל עמי העולם מעריצים את היהדות, "כִּי נָפַל פַּחֲדָם עַל כָּל הָעַמִּים" (מגילת אסתר, פרק ט', פסוק ב').

אינני רוצה את תאוות נקם והנאה ממנה, כפי שעולה מהמגילה "וַיַּכּוּ הַיְּהוּדִים בְּכָל אוֹיְבֵיהֶם מַכַּת חֶרֶב וְהֶרֶג וְאָבְדָן, וַיַּעֲשׁוּ בְּשׁוֹנְאֵיהֶם כִּרְצוֹנָם" (מגילת אסתר פרק ט', פסוק ה'). קשה לי לקבל את הביטוי "וַיַּעֲשׁוּ בְּשׁוֹנְאֵיהֶם כִּרְצוֹנָם". גם האויב הוא יצור הנברא בצלם, ואין לקבל את ההיתר בפרק ט', פסוק ה' במגילה. לכן במגילת אסתר שלי במקום פסוק ה' אקרא לילדי, לנכדי ולניני שיר הכואב מציאות, בה אנחנו "סוֹתְמִים אֶת אָזְנֵינוּ מִן הָאֱנוֹשִׁיּוּת שֶׁבְּעֵינֵי הָאוֹיֵב, שֶׁיָּכוֹל לִהְיוֹת אָהוּב".

אני מתקשה לקרוא את פסוק "לְהַשְׁמִיד וְלַהֲרוֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל חֵיל עַם וּמְדִינָה הַצָּרִים אוֹתָם טַף וְנָשִׁים וּשְׂלָלָם לָבוּז" (מגילת אסתר ח' 11). פסוק אותו קוראים בהתלהבות רבה חברי הטובים והאהובים עלי, ואני אינני יכול לשתפם בכאבי כשרוקעים ברגלים עת נאמרו המלים על הרג "טָף וְנָשִׁים וּשְׁלָלָם לָבוּז". השפה העברית השגורה בפי אינה מתירה לי להעלות על דל שפתי מלים עבריות, שיש בהן התר להרוג טף ונשים ולבוז שלל.

אל מול פרצי שנאה, הקוטלים חיי אדם אינני מוכן לאמץ תכנים כדוגמת הביטוי: "לְהַשְׁמִיד וְלַהֲרוֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל חֵיל עַם וּמְדִינָה... טַף וְנָשִׁים...", ובוודאי שלא להלל טבח המוני של שבעים וחמישה אלף אנשים ונשים, זקנים וזקנות, ילדים וילדות.