הטוב והרע שבנפש

דמות הסופר מתוארת כבעל הזיות, שמדמה לשמוע כל העת קונצרטים ומוזיקה עם מראות הזויים. וכך בדרמה העזה מתרקמים ומשתלבים קטעי בידור בתנועה ושירה, כשהלהיט בהם הוא דור אלמקייס, הכובש את הבמה המעוצבת להפליא בנוכחותו הן כבדרן והן כהיטלר. הקטעים שלו מצחיקים ומשובבים במיוחד. הבימאי הנודע והמעבד של ההצגה אבישי מילשטיין, יצר מהקאסט שלל טיפוסים ססגונים, כמה מהם בתפקידים כפולים ושונים, שכל קטע שלהם הוא פנינה. כך רחלי אקנין כאמו של האדלר; כך נעמי יעיש בחיקוי למרלן דיטריך האגדית; כך דניאל פרץ המרשים גם כרופא, חברו של האדלר וגם כנאצי; כך גיל זגורי כ-פרדי, המרשים בגובהו עם מדי הס.ס; כך גם ירדן טיגר הבולט במיוחד כאייכמן - הפעם בלונדי. מדוע? כדי להבליט את היותו גרמני ארי אופייני.

אין זה מחזה בסגנון המקובל של יצירות על השואה. כאן הנושא הוא הצורך של אדם להחליט בנפשו האם מנעמי החיים שווים את התקרנפותו, או שהטוב ינצח, והוא אכן יעזור לחברו היהודי לברוח מגרמניה, ולא כפי שהתרחש בהתאם לבחירתו. הגורל נתון בידי כל אדם, ורק החלטתו היא שתקבע את התוצאות. כשאנשים לכאורה תמימים וטובים בחרו להסתפח לתנועה ולהסכים עם שריפת בתי הכנסת, הספרים והשמדת היהודים - על מי יש להלין? וכשאזרחים בוחרים במושחתים המרוקנים את אוצר מדינה, ומוותרים על אדמת המולדת - האם המחזה "טוב" לא מסביר כיצד מגיעים למצב כזה? ודאי שכן, הודות לעיבוד, הבימוי והמשחק המעולים, השילוב של נגינת התזמורת החיה, המוזיקה, השירה והתנועה בשילוב עם ההתרחשות האפילה - מעלים הצגה שראוי לראותה שוב.

שאפו ליוצרים ולשחקנים, להקפדה על כל פרט בלבוש, בתסרוקות היצירתיות ובהתמזגות השחקנים והשחקניות עם כל דמות, עד שיצרו תמונה מרהיבה של כניסה לנפש האדם באשר הוא, ולמה שצפוי עם כל זה.