האם לא הגיע הזמן לפתוח דף חדש

לאחר מאבק צבאי, מדיני וטרור במשך 74 שנים נגד קיומה של מדינת היהודים ללא תוצאות האם לא הגיע הזמן להשלים עם קיומה של מדינת היהודים ולאפשר שיפור במצבם של ערביי ישראל. ערביי ישראל אינם צריכים להיות בני ערובה לסכסוך הישראלי-פלשתיני מפני שהמדיניות של הרשות הפלשתינית אחראית במידה רבה להבאת הסכסוך למבוי סתום.

הערבים/הפלשתינים לא השלימו עם שיבת ציון היהודית וניהלו מאבקים מאורגנים על-ידי הנהגתם שהיו מלווים בקורבנות נגד היישוב היהודי ב-1920, 1929, 1936/9, והיו גם התנכלויות ביהודים בין התאריכים הללו. כאשר החליט האו"ם על חלוקת הארץ לשתי מדינות: יהודית וערבית, בנובמבר 1947 הערבים/הפלשתינים דחו את ההחלטה משום שסירבו להשלים עם הקמת מדינה יהודית. גם לאחר הקמתה הם לא השלימו עם קיומה וניסו לחסלה באמצעים צבאיים ב-1948, 1967, 1973 ובפעולות טרור. אבל עברו כבר 74 שנים והמדינה היהודית חיה ונושמת. אבל, לא רק היהודים שילמו על המאבק חסר התוחלת הזה, גם הערבים/הפלשתינים שילמו ומשלמים על המאבק.

הסרבנות הפלשתינית

ישראל הושיטה לערביי הארץ יד לשלום ולהקמת מדינה פלשתינית לצד ישראל ב-1936, ב-1947, ב-1993, ב-2000 וב-2008 וארה"ב הציעה הצעה נוספת ב-2014. ב-1936 וב-1947 לא היה כיבוש ולא היו התנחלויות. כל ההצעות נידחו משום שהמנהיגות דרשה ליישב את פליטי המלחמות בישראל ולא במדינה הפלשתינית. דרישה זאת היא סוס טרויאני לחיסולה של מדינת היהודים על-ידי הפיכת היהודים למיעוט. ישראל אף חתמה על הסכם אוסלו ב-1993 שהביא להקמת הרשות הפלשתינית, כצעד ראשון לקראת הקמת מדינה פלשתינית לצד ישראל. אבל, מתברר שערפאת הונה את ישראל ולא קיים את חלקו בהסכם כמו ביטול האמנה הקוראת לחיסול ישראל והפסקת הטרור.

קיימים חילוקי דעות בין ההנהגה הפלשתינית לישראל לגבי האחריות לבעיית הפליטים. ההנהגה הערבית/פלשתינית מטילה את כל האחריות על ישראל, אבל, מתעלמת מחלקה בהיווצרות בעיית הפליטים. ההיסטוריון היהודי בני מוריס חקר מה שארע במלחמת העצמאות ואיש אינו חושד בו שהוא מתומכי המימסד הישראלי. הוא חילק את בריחתם של הפלשתינים מבתיהם לכמה שלבים:

שלב א' - מנובמבר 1947 עד מרס 1948: בשלב זה עזבו את בתיהם כ-100,000 פלשתינים. בשלב זה היוזמה הייתה בידי הערבים. המלחמה התנהלה בערים המעורבות ובכבישים ארגון ההגנה הסתפק במגננה ושום שטח ערבי לא נכבש. הפלשתינים עזבו ביוזמתם. איש לא גירש אותם. עזבו בעיקר בני המעמד העליון והבינוני. רוב ההנהגה עזבה את הארץ עד מרץ והמעמד הנמוך נותר ללא הנהגה.

שלב ב' - החודשים אפריל ומאי 1948: בשלב זה עזבו בין 200,000 ל-300,000. העוזבים היו מהגליל, פרוזדור ירושלים והערים המעורבות. בשלב זה עברה ההגנה ממגננה לאופנסיבה. ישראל שמה לה למטרה להשתלט על השטחים שאושרו לה על-פי החלטת החלוקה מנובמבר 1947. תוך מספר שבועות נכבשו כמעט כל האזורים שהיו מיועדים למדינה היהודית. גם הפעם הפלשתינים ברחו מרצונם לנוכח האופנסיבה היהודית. רק במקומות ספורים היה גירוש.

שלב ג'- מ-14 במאי, תאריך הכרזת העצמאות של ישראל. בשלב זה פלשו צבאות של 5 מדינות ערביות. במסגרת מאמצי ישראל להשיג ניצחון היו כפרים שתושביהם גורשו על-ידי צה"ל, אבל היו גם פלשתינים שברחו ביוזמתם. באמצע יולי 1948 עזבו את הארץ כ-100,000 פלשתינים שמחציתם גורשו ומחציתם עזבו. בחודשים אוקטובר-נובמבר 1948 העוזבים חלקם גורשו וחלקם עזבו. עד סיום הקרבות עזבו עוד כ-200,000 פלשתינים.

בסה"כ עזבו: 100,000, 250,000 (בין 200,000 ל-300,000), 100,000, 200,000 = כ-650,000. חוקרים שונים העריכו שהמספר הכולל של הפלשתינים שעזבו או גורשו נע בין 580,000 ל-760,000.

כמה מתוכם גורשו - מתוך כ-650,000 גורשו 50,000 באמצע יולי 1948 וחלק מתוך 200,000 העוזבים עד סיום הקרבות. כלומר, מספר המגורשים לא עלה על כ-200,000. אבל, אלה שברחו לגדה המערבית ולרצועת עזה אינם נחשבים לפליטים על-פי החוק הבינלאומי אלא לעקורים מכיוון שנשארו בתחום הטריטוריה של המנדט הבריטי.

מדינות ערב והפלשתינים הנציחו את בעיית הפליטים באמצעות הקמת אונרא כלחץ על מדינות העולם לכפות על ישראל לקבלם. מדינות המערב הן המתקצבות של הארגון המטפח שנאה ליהודים וישראלים ולחיסול מדינת ישראל.

תחילתו של שינוי ביחס הערבים לישראל

אנו נמצאים בשנת 2022 והערבים/הפלשתינים דחו עד עתה את כל ההצעות, וממשיכים לנהל טרור ומאבקים במישור הבינלאומי ללא תוצאות. נושא הקמת מדינה פלשתינית הוא בהקפאה במידה לא מבוטלת בשל ההתעקשות של הרשות הפלשתינית לישב את הפליטים בישראל. הדחייה של כל ההצעות והמשך הטרור הביאו לעליית הימין בישראל שאינו דוגל בהקמת מדינה פלשתינית. ויש גם סיבות נוספות שלא אכנס אליהן כאן.

מדינות ערב החליטו לפתוח דף חדש. ב-1979 נחתם הסכם שלום עם מצרים. ב-1994 נחתם שלום עם ירדן, וב-2021 נחתמו הסכמי נורמליזציה עם מדינות המפרץ ומרוקו. מדינות נוספות כמו סעודיה, ועומאן וגם אינדונזיה המוסלמית מקיימות קשרים עם ישראל.

לערביי ישראל: האם לא הגיע הזמן לבלוע ולהתקדם ולפתוח דף חדש?

לא רק הרשות הפלשתינית דחתה את כל הצעות השלום. גם ערביי ישראל הקימו את המפלגה הערבית שמצעה כולל החלפת מדינת היהודים ב"מדינת כל אזרחיה", שזה מונח מכובס לחיסול מדינת היהודים. על-פי מצעה דורשת המפלגה ביטול כל הסממנים המעידים על יהדותה של המדינה - הדגל, ההימנון, חוק השבות ועוד... ויישוב הפליטים בישראל, מה שיביא, כאמור, לחיסולה. המפלגה הערבית לא הביאה לשיפור במצבם של ערביי ישראל מפני שמטרתה הייתה חיסולה של מדינת היהודים ולא טיפול בצרכים של האזרחים הערבים.

מנסור עבאס, יו"ר רע"ם, הגיע למסקנה שיש לפתוח דף חדש. הוא הכריז על הכרתו בישראל כמדינה יהודית והצטרף לקואליציה שקמה לאחר מערכת הבחירות הרביעית. ההצטרפות לקואליציה הביאה לשינוי המדיניות כלפי ערביי ישראל על-ידי משטרת ישראל שהחלה להילחם ברצינות בתופעות האלימות והפשיעה במגזר הערבי ועל-ידי ממשלת השינוי שהחליטה על רפורמות ותקציבים למגזר הערבי. הטיפול בביצוע הרפורמות התחיל אבל נפסק כי למרבה הצער הממשלה נפלה - ח"כ זועבי תרמה את חלקה לנפילתה- לפני שהאזרחים הערבים התחילו ליהנות מפירות ההכרה במדינת היהודים.

לא נותר אלא לקוות שערביי ישראל יתנו הזדמנות לפתיחת דף חדש ביחסיהם עם ישראל ואולי תהיה גם התקדמות ביחסים עם הרשות הפלשתינית.

נ.ב: בניגוד לערבים/הפלשתינים, העם היהודי היה תמיד פרגמטי וידע לבלוע ולהתקדם.