פרשת "נֹחַ" מתקשרת למים כמקור החיים והקיום של החברה האנושית והטבע. מאידך-גיסא המים בפרשה שלנו מתקשרים עם מקור הכמישה והכיליון של החיים, עם תופעה קשה מנשוא - המבול, כמוקד של הרס וחורבן מוחלט של היקום. המים מהווים את מקור החיים וגם את המקור העלול לערער את הביטחון הקיומי של החברה.
פרשת "נֹחַ" פורסת בפנינו את התופעה הכאובה הגנוזה באוצר היקר, מים, אוצר שביכולתו בצד הברכה שהוא חובק בחובו לחברה האנושות, הוא עלול להביא את הבריאה, על כל היפה שבה, למצב בו - "נִבְקְעוּ כָּל-מַעֲיָנוֹת תְּהוֹם רַבָּה וַאֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם נִפְתְּחוּ... וְהַמַּיִם גָּבְרוּ מְאֹד עַל הָאָרֶץ וַיְּכַסּוּ אֶת כָּל הֶהָרִים הַגְּבוֹהִים... כָּל אֲשֶׁר נִשְׁמַת רוּחַ חַיִּים בְּאַפּוֹ... מֵתוּ. וַיִּמַח אֶת כָּל הַיְּקוּם" (בראשית, ז', י"א - כ"ג).
אני מוסיף נימה אישית. בתרבות הנבואית שלנו המים היוו מקור השראה לחזון מרגש ושובה לב, הקורא לנו לבנות חברה, שכל נדבך מנדבכיה יושתת על ערכי הצדק והמשפט, כפי שהתבטא עמוס הנוקד מתקוע - "וַיִּגַל כַּמַּיִם מִשְׁפָּט וּצְדָקָה - כְּנַחַל אֵיתָן". המים - כמקור ההשראה של עמוס לקרום עור וגידים של צדק בחיינו כחברה - חייבים לנווט את חיינו אנחנו כיום. עלינו להעמיד בסדר היום הציבורי שלנו את הצורך להעמיד כלים נאותים, שימנעו מהמים ומתופעות אקלימיות להביא להרס הקיומיות האנושית. זה בידינו.
שבוע לפני קריאת פרשת "נֹחַ" בחג הסוכות חגגנו בהתלהבות רבה את קריאת "נִדּוֹנִים עַל הַמַּיִם" ממסכת ראש השנה א', ב'. בימי הבית השני התעצמו בתרבות עמנו טקסים יפים הקשורים בניסוח המים, שכונו "שִׁמְחַת בֵּית הַשּׁוֹאֲבָה". אני זכיתי לחוות בילדותי טקס מרגש בבית הספר ל"ילדי עובדים" בפתח תקוה בשמחת בית השואבה.
בשמיני עצרת יהודים מתפללים את תפילת הגשם. מחג סוכות ועד חג הפסח מציינים יהודים בתפילתם את הגשם בתפילת "שמונה עשרה" בברכת "גבורות" ובפניה "לְמַשִּׁיב הָרוּחַ וּמוֹרִיד הַגֶּשֶׁם". הציבור הדתי מביע בהפטרה מספר ישעיהו בפרק נ"ה בפסוק א' את המשאלה - "הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם...".
למרבה הצער, לא עלה יפה הניסיון הראשון לקיום האנושי, עליו קראנו בפרשת "בראשית". צאצאי הזוג שנברא ביום השישי לבריאה מלאו את כל הארץ בחטא ובמעשים, שאין מקום לעשותם. באמצעות המבול המתואר בפרשת "נח", הפרשה השנייה בתורה, מחזיר אלוהים את העולם למצב של תהו ובהו. זאת מתוך כוונה להתחיל הכל מחדש תוך כדי הקפדה, שהנגעים שפקדו את החברה אחרי ששת ימי הבריאה לא יחזרו ולא ישנו. פרשת "נח" מביעה משאלה, שמעתה עשיית האדם לא תעלה על שרטון ולא תפגום יותר בשלמות של הבריאה.
בפרשת "בראשית" קראנו על אלוהים, שברא את השמים ואת הארץ. לנדבך, שהונח בבריאה ביום הראשון, נוספו נדבכים משמעותיים במהלך ששת ימי הבריאה. את המשך העשייה בכל תחום שברא אלוהים הוא השאיר לאדם. מצער, שבמרחבי העשייה האדם מעד, לכן אנחנו עדים בפרשת "נח" לעונש המבול. לאחר הרס מוחלט נהיה עדים לבנייה מחדש.
כיום בקוראנו את פרשת נח עלינו לשאול, האם אנחנו כיום מתפקדים כחברה העומדת במבחן של תכלית הבריאה - והיא עשיית הטוב. התכלית של עולם טוב באה לידי ביטוי באמירה אלוקית בכל יום של בריאה - "כִּי טוֹב". כשביום השני צמד המילים "כִּי טוֹב" לא נאמר, לא נאמרה תכלית הבריאה ביום השני, הרי נאמרה פעמיים התכלית "כִּי טוֹב" ביום השלישי. וזאת להדגשה, שלכל מה שנברא בששת ימי הבריאה הייתה תכלית אחת ויחידה - לפרוס את הטוב על מרבדי חיינו עלי אדמות.
את השותפות הפעילה שלנו עם התכלית למענה נבראו הקיומיות האנושית ושלל המערכות שמסביב לה, אנחנו, יצורי האנוש, חייבים למלא בחתירה לעשיה יומיומית של הטוב. ואסתפק בשתי דוגמאות. דוגמה אחת ברוח ישעיהו פרק י"א, שהצדק יהיה תמיד אזור מתנינו והחתירה לטוב באזור חלצינו. הדוגמה השנייה, שלא נמתין לאחרית הימים, אלא בימינו אנו נציג כיעד חיים לכתת את כל רובינו לכלי עבודה ואת כל הטנקים לטרקטורים. לא נישא זה אל זה כלי הרג ופשוט לא נלמד יותר מלחמה.
