סדר סדר תרדוף
כשהחלו לשוחח עם הסורים על הפרדת כוחות, החלו להוציא יחידות אחורה מהקו ב"מובלעת", ומלחמת ההתשה החלה להירגע, למרות שמדי פעם היו חילופי אש. יום אחד הורידו אותנו למחנה "ירדן" בבקעת בטיחה (בקעת בית-ציצדא בעברית ובֶּתסדה באנגלית). משם הגענו לפתע לימ"ח שלנו, שכבר דילג למחנה כורדני, הצמוד לקריית מוצקין. כיוון שהתבטלנו, ביקשו מתנדבים לסדר את הימ"ח. מיד אורו עינינו. מיקום הימ"ח יאפשר לנו להיות כל ערב בבית - גם בלי אישור רשמי. קרוביי גרו בעכו ובקריית-מוצקין, והיו להם טלפונים - יתרון גדול כשאשתי נכנסה לחודש השמיני להריונה - מ̤עבר לאפשרות לא לאכול ממטעמי המטבח הצבאי. דודותיי ע"ה היו ידועות בכישורי הבישול שלהן.
ה̤צפנו את הימ"ח במתנדבים, ולנגדיו לא הייתה כל אפשרות לעקוב אחרי נוכחותנו. כך, נמשכו חופשותינו הפרטיזניות במרץ רב, כשהיה ברור לכל הקשרים, שיש לעשות את העבודה, כדי לחפות על היעדרותם המבורכת של חברינו.
"בא הביתה", טלפנתי להורי אשתי.
בדירתנו טרם הותקן טלפון.
"משתחרר"? שאל חותני.
"עוד לא זכיתי בפיס. רק ללילה".
חמותי וחותני היו, למזלי, בדרכם לבתם, אשתי, ונמנעה ההפתעה. כשחזרו לביתם, סיפרתי לאשתי על החידוש ואמרתי שאשתדל להיות בבית כל ערב, עד שתיגמר עונת הסדר, שהייתה ממש בתחילת חודש ניסן. סקרתי בעניין רב את בטנה הגדולה וחייכתי. בעצם, רציתי לבכות על שכמעט החמצתי את ההריון.
הנהגים כבר אספו בקושי רב חיילים לטרמפים, ונאלצתי לקום מוקדם כדי להספיק להגיע בזמן לכורדני. בינתיים קשרים אחרים יצאו לביתם ליומיים-שלושה, והגענו למסקנה, שהכי בטוח ונוח לנסוע מגוש-דן ברכבת לחיפה, או לקריית-מוצקין. אומנם, הרכבת דהרה באטיות מרגיזה, ובדרכה לעכו עצרה כמעט ליד כל אקליפטוס רענן ובצלו של כל ברוש, אך יכולנו לנמנם, ולסמוך שתביאנו, לרוב באיחור קל, ליעדנו.
התגעגעתי לימים, שהיה מזנון ברכבת, אך כיוון שלא היה, השלמנו שעות שינה, וסמכנו על הכריכים, על הירקות ועל הפירות שהיו בתרמיל. למיטב זיכרוני, מעולם לא נכנסנו לחדר-האוכל בכורדני. לכל היותר, יצאנו מהמחנה אל הגזלֶן הקרוב.
כעבור כשנה גויסנו שוב למילואים, ולא הופתענו כשנוכחנו, שכל עבודתנו הייתה לשווא. מישהו החליט לארגן אחרת את הקיטבגים ואת ציוד הקשר, שסידרנו. כלומר, באי-סדר מוחלט, שהקשה על החיול.
בזכות חב"ד
כשרוב הסגל בחטיבה ובגדוד קיבוצניקים ומושבניקים, היה טבעי ששכחו כי הגיע חנוכה, וכדאי לציין את החג, כדי להעלות במקצת את מוראלנו בירכתי הצפון המוצף בשלג ובבוץ שחור כבד.
החטיבה ארגנה מסיבה לקצונה ולנגדים, ובהזדמנות זו הצקנו לסמח"ט, שהיה עד המלחמה מג"דנו, שאומנם הקצינים גיבורים אדירים, אך גם לנו מותר לחגוג. כשההצקות עברו את הגבול, נשברה החטיבה, והזמינה את חב"ד לארגן לנו הדלקת נרות ומסיבת חנוכה - למיטב זיכרוני הדלוח בכפר מעץ (מעולם לא הצלחתי להבדיל בין החורבות, ולזכור את שמותיהן).
רס"ר הגדוד ואנשיו הציבו חנוכייה מזבילי פגזים על גבעה קטנה מול רחבת הכפר, ואנשי חב"ד הדליקו את הנרות בשמחה ובברכה, כיאות, ואחריה עברו בינינו, וכיבדו אותנו בסופגניות. אין ספק, המחווה הותירה אותנו נרגשים, אך לא-מעט זכרו שהחטיבה והגדוד לא העלו על דעתם, שצריך לחגוג את חג גבורת המכבים גם בירכתי ה"מובלעת".
שברי מטוסים
כחובב מטוסים מגיל צעיר וכחניך ומדריך בגדנ"ע אוויר, כאב לי לראות את שברי מטוסינו ברחבי הגולן וה"מובלעת". למטוס יש קווים מעניינים, שלא כמו לרכב קרבי משוריין. לפי הזנבות יכולתי לדעת מאיזו טייסת המטוסים, אך גם עוררתי זעם של חבריי לרכב כשקבעתי שזנב מסוים הוא של מטוס שלנו, למרות שנצבע עליו חצי סהר.
"לא יכול להיות", אמר יודע דבר, "חצי סהר הוא סמל ערבי".
"נכון, הסברתי. "אבל שים לב שחצי הסהר אינו בודד בסמל, אלא יש בו גם דורס - כנראה, נשר - שחור. זה זנב של סקייהוק, מטוס שנמצא רק אצלנו".
"כרגיל, אתה מתחכם", סגר את הוויכוח.
לימים ידעתי, שזה סמלה של טייסת 109 "העמק" הוותיקה.
בכל מקרה, כשנתקלנו בשבר מטוס, ציירתי במיטב אי-כישרוני בפנקסי משהו דומה לסמל הזנב, וכשהייתה לי הזדמנות - בחופשות, או לאחר השחרור, זיהיתי עם מביני-דבר את הטייסת.
בחירות
בסוף אוקטובר היו אמורות להתקיים בחירות לכנסת ולרשויות המקומיות. הממשלה החליטה לדחותן לסוף דצמבר 1973. בגדוד התלהטה האווירה כיוון שהסגל והחיילים הוותיקיים היו בני ההתיישבות העובדת, בעיקר, מעמק יזרעאל ומעמק בית-שאן, והחיילים היו עירוניים ובני עיירות הפיתוח. אחד הקשרים היה אפילו תושב אילת.
שמן למדורה הוסיף בני מהרשק, הפוליטרוק מהפלמ"ח, שהתעקש לא לצאת לפנסיה, וכיהן לכאורה כמ"פ המסייעת. כדי לשמור על חייליו, נתנה לו מפקדת הגדוד רשות לנסוע הרבה לקיבוצו (גבעת השלושה מהקיבוץ המאוחד) ולתל אביב. שם, לפי השמועה, שהפיץ במו פיו, התעדכן במטכ"ל, אך גם במזכירות הקיבוץ המאוחד ובמזכירות מפלגת העבודה, וחזר מלא וגדוש כרימון בתעמולת בחירות.
כללים בסיסים של דמוקרטיה ושל התנהגות קצין בעת מערכת בחירות היו זרים לבני, והוא הסתובב בפלוגות, וניסה להסביר את המצב - כלומר, לנהל מסע בחירות לטובת המערך. החיילים וחלק מהקצונה רתחו, אך את בני מהרשק אי-אפשר היה לעצור, ואי אפשר היה לחנך.
הליצן של מחלקת הקשר הצטער מאוד על שלא ראינו עוד את בני בגדוד אחרי המלחמה. לפני מלחמת ששת הימים היה הליצן קשרוֹ של בני, והיה קשור אליו בכבל קפיצי די ארוך, שנמשך ממכשיר-הקשר, שחבט על גבו של הליצן, אל האפרכסת (מע"ד), שבידי בני ... ובני רץ כדרכו, ואפילו הסלעים בשטח האש 9 לא עצרוהו.
"בני עצור!" זעק הליצן, "בני, האט"!
כשנוכח, שבני אינו מאזין לו, שחרר הליצן את הכבל, והתיישב על סלע לנוח, ולהירגע. בני התרוצץ כמעט יום שלם בין הסלעים בשטח האימונים, כשהוא צורח למע"ד, שכבל משתרבב ממנה.
כדי להוציאו מדעתו, סיידו לא-מעט חיילים את האותיות גח"ל (של הליכוד) על הזחל"מים, שהביאום להצביע בקלפי. לשמחתם, בני השתולל, האדים, וצרח אל מי שהיו סביבו, שיש לעצור את ההשתוללות, ולהעמיד את החיילים לדין.
למזלו, לא היה בני בגדוד, כשהתפרסמו תוצאות הבחירות.
שחרור
באמצע המלחמה, שנמשכה עבורי עד אסרו-חג פסח, הגיעו אפסנאים אל הגדוד, והתבקשנו לפרוק את כל הציוד הצבאי שברשותנו כדי לרושמו. בגיוס התעקש אחד ממש"קי האפסנאות להחתים אותנו על הציוד, שלא השתמשנו ברובו, והתעקשותו האריכה מאוד את התור לחיול.
עתה, ביקשו מאתנו לפרוק את הציוד על יריעות ברזנט, שנפרסו על הקרקע; ובזה לא תמה הפרשה. חילקו לנו קיטבגים עם ציוד צבאי, שגם לרובו לא נזקקנו.
פסח הביא רוחות של שחרור, ואכן השמועות התממשו. בתחילה לקחו מאתנו את הנשק ואת התחמושת, וכעבור יומיים-שלושה את שאר הציוד.
"לא הגיע שלָּם", עברה שמועה, "ונחכה עד שהוד מעלתו יואיל להופיע". השלם היה דמות חיונית במיוחד בתהליך השחרור לא בגלל כמה לירות שהעניק לנו על כל יום ששירתנו, אלא כיוון שהנפיק לנו "לוקשים" - שוברי נייר ארוכים ודקים, שהעידו על משך שירותנו, ושימשו את מעבידינו לתבוע שיפוי מהביטוח הלאומי על המשכורות ששילמו לנו. היינו כבר מגויסים יותר מ-180 יום, ודמי השחרור האמירו מאוד; וגם ל"לוקשים" היה ערך רב.
הסתובבנו במחנה כורדני מובטלים בבגדים אזרחיים, וחיכינו לשלם. כמובן, איש לא התעניין בנו, ולשם שינוי גם אנחנו לא התעניינו במחנה, בסדריו ובמפקדיו, ועשינו בו כבשלנו. יצאנו אל הגזלן, נסענו לחופשות, והשתחררנו ממועקה גדולה שרבצה עלינו יותר מחצי שנה. רשמית יצאנו לחופשה רק בפסח, ובאסרו-חג נשמו שני הצדדים לרווחה, ונפרדנו בתקווה, שנגוזה מיד, לא להתראות.
לא קיבלתי אות מלחמה
אחרי המלחמה החליט הצבא לחסוך על חשבון אנשי המילואים, והחל להזמין אותנו להתייצבויות בשעות אחר-הצהרים. כך, חסך מעצמו את הצורך להכיר ביום ההתייצבות כיום מילואים.
לשיא החוצפה הגיעה חטיבה 9 כשהזמינה אותנו לטקס להענקת אותות המלחמה לפנות ערב ליד האנדרטה החטיבתית בכניסה למחנה נפתלי שמול חוות השומר (בקרבת צומת "גולני"). כדי להגיע לטקס, הייתי צריך לצאת מביתי גוש-דן בשני אוטובוסים, לפחות, בצוהרי היום. כלומר, לאבד יום עבודה. במקום עבודתי - התעשיה האוירית - כבר רתחו עליי כיוון שהגדירו את חצי שנת המילואים שלי כהעדרויות, וטענו, שהן משבשות את העבודה הסדירה. ובינתיים הספקתי לצבור עוד כחודשיים ימי מילואים.
לא נראה לי לנסוע לטקס מיותר הרחק בגליל התחתון, למרות שבצו הקריאה נכתב במפורש, שההתייצבות חובה, ודרשו, שנבוא בחולצות לבנות. טלפנתי לכמה מחבריי למחלקת הקשר שחשבו כמוני. לא התייצבתי לטקס גם כיוון שאות המלחמה עניין אותי (עד היום) הרבה פחות משלומה של מלכת דנמרק, שאין לי מושג מי היא. לימים, נודע, שרק מעטים כיבדו את הטקס, והחטיבה כעסה מאוד על הנעדרים, ונקמה בהם.
כשכבר הייתי זכאי לאות מלחמה רביעי - על מערכת "שלום הגליל" - שמתי את ידי על תיקי האישי. חייכתי חיוך גדול, כשקראתי, שמישהו רשם בזעם בגיליון ההתנהגות שלי, בשנת 1974, "אינו זכאי לאות מלחמת יום הכיפורים".
במקום סיום - טיסה לדאלאס
שנים אחרי המלחמה תפסתי, שהסרט האהוב עליי על מלחמת קוריאה הוא MASH (בתרגום מקורב - תאג"ד). הסרט האהוב עליי אודות מלחמת ויטנאם, וראיתיו עשרות, ואולי מאות, פעמים, הוא, "בוקר טוב, ויטנאם"; וזאת גם בגלל השיר הנהדר, "איזה עולם נפלא", ש
שר בו לואי ארמסטרונג האדיר, והניגוד בינו לבין הסרט מצמרר. אהבתי את שני הסרטים (ואת הסדרה הטלוויזיונית, שהופקה על בסיס MASH), כיוון ששניהם קרובים מאוד לחוויותיי על צבא במלחמה ובשגרה ולדעותיי.
יום אחד גיליתי, שבדאלאס, טקסס תתקיים ועידה של אגודה לחקר היסטוריה וסרטים. הנושא מעניין אותי מאוד עד היום, כיוון שהוא דן בהשפעת המציאות על האמנות. עיינתי בתכנייה, שנשלחה בדואר אלקטרוני, ונרשמתי מיד לוועידה, והצעתי, שאציג בה מחקר, שעשיתי על ייצוג טרור בסרטים, ולשמחתי, הוא התקבל.
התלהבתי מאוד, כיוון שאת הרצאת הפתיחה בוועידה היה אמור לשאת אדריאן ג'וזף קרוֹנאואר (2018-1938), שכתב את הבסיס לתסריט, המבוסס, למעשה, על זיכרונותיו כחייל בחיל-האוויר האמריקני, שהיה שדר רדיו בוויטנאם. ואכן, גיבור הסרט נקרא אדריאן קרונאואר (שמגלם רובין ויליאמס הפרוע, שחרג לא-מעט מהתסריט, והעלה בזה את הסרט למדרגות אדירות של סטירה), והוא שדר רדיו בחיל-האוויר האמריקני, שהועבר לסייגון מכרתים, כדי להעלות את המוראל של החיילים האמריקניים בוויטנאם.
טסתי לדאלאס כשלושה שבועות אחר ניתוח, ולמרות זאת הייתי במצב-רוח מרומם, כיוון שעמדתי לפגוש את קרונאואר בעצמו. כשהסתיימה הרצאתו, ניגשתי אליו, והודיתי על החוויה. "טסתי מישראל במיוחד לשמוע אותך", הוספתי. "אני פריק של הסרט הנפלא. ראיתי אותו כמה וכמה עשרות פעמים". הביט בי, וחייך נרגש.
"היית חייל במלחמה?" שאל. "בעצם, ברור, שהיית".
בראיונות לתקשורת סיפר קרונאואר, כי בעקבות הסדרה MASH בטלוויזיה האמריקנית גמלה בלבו ההחלטה להעלות את זיכרונותיו על הכתב, וכשרובין ויליאמס קרא אותם, התלהב, והשאר - היסטוריה.
"לו עשיתי רק חצי ממה שרובין עשה בסרט" - חייך קרונאואר - "עדיין הייתי בבּריג [הכלא הצבאי] בפורט לֶוֶנווֹרת".
זה אינו מאמר אקדמי, ולכן, הוא כמעט חף מסימוכין - למרות שהכל מבוסס על מסמכים, על מחקרים ועל ראיונות
ויושב לו ראש הנחש במינהרה אי-שם ברפי...
