כשלונו של לפיד

כשלונם של יאיר לפיד וממשלתו הולך ומתבלט ככל שהזמן חולף. הישענות על הסיעות הערביות הוכחה בלתי אפשרית לחלוטין, ויציאת נציגיהם בכנסת כמחאה על השמעת המנון "התקווה" הלאומי מצביעה חד-משמעית על רצונם לבטל את קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית. אחד - מנסור עבאס - אומנם נשאר במליאה - אך גם זה צעד טאקטי כדי להמשיך וליהנות מן התקציבים הרבים שהוקצו לערבים בממשלת לפיד, ויש להניח שגם מהלך קטנטן זה נעשה בהסכמה סודית או סמויה לצרכי ניצול טובות ההנאה שקיבלו מממשלת לפיד ומקווים שכך יהיה גם בעתיד. אין אף אחת כדמותן של סיעות אלה בתקופת בן-גוריון, שרת ואשכול, אז הערבים קבלו כעובדה את נצחון צה"ל במלחמת האזרחים שהייתה כאן בשנת תש"ח - והשלימו אתו.

הכישלון הגדול והעיקרי של לפיד הוא נאומו באו"מ על "פתרון" שתי המדינות. אולי האיש אינו משכיל במיוחד, ולכן אינו בורר את הצהרותיו שלהן יש השלכות מדיניות, אך הוא ודאי ידע שבנימין נתניהו הצליח לעמעם לחלוטין את נושא "שתי המדינות", שלא הוזכר יותר בפוליטיקה הבינלאומית בתקופת נתניהו. רק אנשים בעלי רצון רע במיוחד ואנטישמיים חולניים יכולים לתאר לעצמם שחבלי יהודה ושומרון יהפכו למדינה ערבית נוספת. הרי יש לנו כבר שתי מדינות ערביות בשטחי ארץ ישראל המקוריים - זאת שהיא ממלכת ירדן - והשנייה - ממלכת עזה. אין שום צורך במדינה ערבית שלישית על גבו של העם היהודי, כאשר בכל מקרה מיליון וחצי הערבים שבתוך תחומיה יישארו אצלנו. לא רק שזה חלום-באספמיה - אלא שזהו חלום להשמדה בטוחה של מדינת ישראל. בעצם זה אינו חלום - זהו סיוט!

בנוסף לנושא הערבי לפיד עשה עוד שגיאות רבות וגם הן כתוצאה מחוסר ידיעת ההיסטוריה והרצון להיות מקורי. הוא הרס את יחסינו עם פולין בהצהרות מיליטנטיות נגדה, וזאת לאחר שחלפו שבעים ושבע שנים מסוף מלחמת העולם השנייה. נכון שהפולנים היו לרוב אנטישמים, אך אין בכלל דמיון או השוואה עם מעשי הגרמנים ועוזריהם הנאמנים - האוקראינים. אלה אשמים בהשמדת יהדות פולין ולא מדינת פולין שגם ממשלתה השמרנית הגולה וגם הממשל הקומוניסטי שלה התנגדו ולחמו בגרמנים. הוא גם פגע ביחסנו עם רוסיה בכך שגילה סימפטיה כלפי אוקראינה, והתירוץ שלו ודאי יהיה שהוא בצד "המוסרי", כביכול, במדיניות-החוץ. למעשה הוא נכשל משום שלא ידע להסביר לאוקראינים את מצבנו העדין כאשר רוסיה היא זאת שאפשרה לנו להפציץ את הבסיסים האירניים בסוריה. האוקראינים שיתפו פעולה עם הגרמנים ועדויותיהם של עשרות ניצולי-שואה על כך עומדים לרשות לפיד ב"יד-ושם".

טלאי על טלאי

פתגם רומי עתיק אומר שהאלים תומכים בחזקים. לפיד גילה חולשה במדיניות-החוץ והפנים שלו ולכן יש לייחס לחולשתו את ריבוי הפיגועים בתקופת ממשלתו הכושלת שהייתה עשויה טלאי-על-טלאי - עם שמאל קיצוני בתוכה וסיעות ערביות לאומניות. ממשלה נוספת כזאת הייתה גורמת בהכרח גם לדליפת מידע חיוני למבקשי רעתנו בעולם שסביבנו, כי אלה שאינם מוכנים לקבל אותנו כמדינה יהודית, אינם רואים את עצמנו כמגיני ביטחוננו הלאומי בארצנו. יש להבין אחת ולתמיד שכאשר הערבים מדברים על "שוויון-זכויות" הם לא מתכוונים לשוויון אזרחי - שוויון כזה יש לערבים במדינת ישראל אף שכנגדו לא דורשים מהם שוויון-חובות כגון שרות צבאי בשרות המדינה היהודית. דרישתם היא לקבל משילות ממלכתית להכרה במדינה במקום מדינת ישראל, שתהיה בשלב ראשון מדינה דו-לאומית כאשר המטרה היא הפיכתה כמעט מייד למדינה ערבית בלבד. זהו "השוויון" שהם רוצים בו, ורק ישראל מכל המדינות הלאומיות בעולם נדרשת לוותר על זכותה כמדינת הלאום של העם היהודי.

זהו "השוויון" שבעצם אינו שוויון אלא ביטול מדינת הלאום היהודי. לא שמענו שהערבים בצרפת דורשים שצרפת תהפוך למדינה צרפתית-ערבית, אך ביחס לישראל ברור למי שעוקב אחרי מעשיהם ופרסומיהם אפילו בעיתונות העברית - שזהו רצונם. אנחנו סיימנו את מלחמת-השחרור בשנת תש"ח - 1948 - אך הם מבחינתם, לא סיימו אותה עדיין ולכן הפיגועים הרבים במיוחד. הם חשים וגם יודעים שלפיד וממשלתו היו חלשים וניתן לנצלם למטרותיהם. בסיטואציה זאת כדאי להזכר במילים נצחיות שאמר פריקלס, ראש הדמוקרטיה האתונאית במאה החמישית לפני הספירה - על "דורשי-השלום" באתונה שרוצים להכנע לספרטה: - "יש בינינו אנשים המוכנים לוותר על חרותם, להכנע לאויב בכל מחיר, ובלבד שיחיו בשלווה. ידידי שלום כאלה עלולים להרוס את מדינתנו. אל תלכו שולל אחרי אזרחים כאלה... דעו שלמדינתנו יצא שם גדול בעולם כולו, משום שמעולם לא נכנעה לפורענויות" (ראה נתן שפיגל - "אמנות השכנוע - הוצ' מאגנס, האוניברסיטה העברית, בעמ' 47).

ובסיכום לכשלונו של לפיד - כדאי להזכיר איך הוא העז לוותר על כמעט 900 (תשע מאות) קילומטר של טריטוריה ישראלית ימית ונסוג ממנה לטובת מדינת האויב לבנון בלי שום דיון רציני ובהינף-עט אחד עשה מעשה שבארצות אחרות היה נחשב לבגידה ממש. אצלנו זכה לכותרות משבחות בתקשורת על-ידי בעלי-דיעה -שאינם בעלי-דעת.