עינינו נשואות לאור החנוכה

לאווירת פרשת השבוע, פרשת "מקץ", מתלוית אווירת חג החנוכה. בשבוע שאנחנו חוגגים את יום הניצחון ההיסטורי הגדול שאירע בכ"ד בכסלו 164 לפני הספירה, ניצחון של מעטים מול רבים. כשהחל מרד החנוכה בשנת 166 לפני הספירה במודיעין היה קשה להאמין שניצחון כה משמעותי יושג מול אימפריה רבת עוצמה הנהנית גם משיתוף פעולה של אצולת הממון המתייוונת. האור ניצח את החושך ב-כ"ד בכסלו 164 לפנה"ס.

בפרשת השבוע "מקץ", שאנחנו קוראים בשבוע של חנוכה, יוסף בנו של יעקב אבינו מושלך על-ידי אחיו לבור, בו אין מים וצועק לאור. והאור מתמהמה לבוא, אבל הוא בא. עד שהאור מצא דרכו להוויית החיים של יוסף, הוא עובר דרך ייסורים קשה וממושכת. עד שהאור מצא דרכו ללוחמים הנועזים מבית החשמונאים הוא עובר דרך מדממת של קרבות בו המעטים עומדים מול הרבים.

עלינו למקד את הלבבות בפסוקים הראשונים של הפרשה. יוסף יצא בשליחות אביו. הוא נמצא רחוק מביתו, ושנאה חסרת מעצורים של האחים כלפיו, המתרחשת במשפחת יעקב אבינו, מביאה למצב שקשה להבינו. קשה להבין, איך העזו האחים לחצות את כל הקווים של פרישה מאנושיות ומהומניזם אנושי בהשליכם אח לבור ובשלב מאוחר יותר למוכרו לעבד, כשהוא חש כל העת את ידה הגרומה של המוות מלטפת אותו בדרכו אל הבלתי נודע, ובהיותו נתון בידי סוחרי אדם.

בפרשה שלנו בפרק מ"א פסוק י"ג אנחנו קוראים, שפרעה שולח שליחים, שיוציאו את יוסף מכלאו ודבר ראשון החליפו את בגדי האסיר בביגוד מפואר. יוסף יצא מהסיוט של אדם שנגזלה ממנו החרות. לכן הקריאה של פרשת "מקץ", ובמיוחד הפסוק של יציאת יוסף מהבור חייבת להישמע גם היום בקריאה צועקת להוציא אותנו מבור כלא של עימותי דמים ולהלביש את ילדינו בבגדי חיים של שלום.

הבן יוסף - שיצא בשליחות אביו ונקלע לבור כלא - שוחרר. הבן יוסף שוחרר מקץ שנתיים ימים אחרי שפתר את חלומות שרי פרעה עת היה בשבי. מצער, שאנחנו דוחים את הקץ ומפקירים את חיינו לכלא של עימותי דמים רוויית איבה והקץ עדיין לא נראה.

אני קורא את פרשת "מקץ" בכאב רב. זו פרשה הפורסת לפנינו את דמותו של יוסף בן למשפחה בה "הִתְנַכְּלוּ אֶחָיו לְהָמִיתוֹ". האחים התנכלו להמית אח. לצערי, לחיי ילדינו הגדלים בארצנו מתנכלת אטימות לב ושררה שלטונית, הגוזרת עליהם לגדול בכלא של חשיבה מדינית מוטעית. זו מדיניות המובילה לעבר חיים בעתיד מדמם בעימותי דמים, שהם בבחינת בור כלא אפל, שאיננו יודעים מקץ כמה שנים נחלץ מכלא המדמם במלחמות אין קץ.

את קריאת פרשת "מקץ" יש להפקיע מ-ד' אמות של הפרשה ולהרימה לדרגה של מחאה צועקת, הקוראת לנקוט יוזמה מדינית. יוזמה הכרוכה במחיר כואב שחובה לשלם, כדי להוציא את ילדינו מעתיד של בור כלא מדמם, להוציאם ממציאות של עימותי דמים בלתי פוסקים.

אסור לנו להתרפק בשבת חנוכה על סיפור הנס של יציאת יוסף מהבור בפרשת "מקץ". בל נתרפק על סיפור הנס של יוסף העולה לגדולה במצרים וגם לא על סיפור נס פך השמן, שאירע בחג החנוכה, ואילו עתיד ילדינו נמשיך להפקיר בבור כלא, הכופה חיים במציאות מדממת, שיש בה רק עימותי דמים, שלא ייפסקו, כל עוד אנחנו נמשיך לשלוט על עם אחר.

מן הראוי שניתן ליבנו לביטוי בפרשת מקץ - "וַיֵּצֵא לִבָּם" (פרק מ"ב, פסוק כ"ח) בשבת חנוכה נוציא גם אנחנו את לבנו, נוציא לבנו למאבק למען עתיד חיים אחר לילדינו, שיגדלו בארצנו האהובה ללא עימותי דמים אורבים.

האחריות היא של כולנו ולמענה עלינו לעשות הכל כדי להניע את הממשלה להחליט החלטה אמיצה ולפרוס למען עתיד חיים של שלום לילדינו את מעינות האורות הגנוזים, ובמעיינות הללו אסור שיחלחל ביוב של כיבוש ושליטה שלנו על עם אחר.