מלוא כל הארץ כבודם

החסינים מטעויות: אהרן ברק, אסתר חיות, דורית ביניש ושות'


ברק/חיות: אני ואפסי עוד...

ויכוח קשה מסעיר היום את החברה שלנו, אף יוצר בה שסעים עמוקים. בשלהי שנות ה-80' "הוליד" אהרן ברק את האמירה האלמותית: "הכל שפיט". אמר ולא הבין את המשמעות העמוקה שעתידה להגזר ממנה. הוא "הצליח", במחי אמירה זאת, ליצור אטימות מתמשכת, בלתי מתפשרת, בתפיסה הכוחנית של מערכת המשפט את עצמה ואת הסובב אותה. טראגית היא העובדה כי איש זה, מוליך מאז את עולם המשפט, החשוב כל-כך לכולנו, כאילו יש חח/נזם, באפו, בצייתנות מוחלטת, אל הפאטה-מורגנה של הכוח המדומה, אף שבפועל הוא מוליך אותו אל תהום של ניכור, של חוסר אמון. ואולי גם להגבהת חומת האיבה בינו לבין כלל הציבור.

סקר באוניברסיטאות: רמת אמון הציבור במערכת המשפט - הנמוכה ביותר בשנים האחרונות. מאז היא ממשיכה להתדרדר

סקר שנערך באוניברסיטאות חיפה ובאר שבע, קבע כי רמת האמון במערכת המשפט בירידה מתמדת (19.11.2007). רמת האמון של הציבור במערכת המשפט נמצאת בשפל הנמוך ביותר. כך עולה ממדד רב-שנתי שערכו פרופ' ערן ויגודה-גדות מאוניברסיטת חיפה וד"ר שלמה מזרחי מאוניברסיטת בן-גוריון.

מדובר בסקר שנערך באותן שנים במתכונת זהה ועם שאלות זהות. הסקר הקיף 574 אזרחים, המהווים מדגם מייצג של האוכלוסייה הבוגרת בישראל. רמת האמון ושביעות הרצון נמדדו בסולם של 1 (לא מאמין כלל או לא שבע רצון לחלוטין) ועד 7 (מאמין ביותר או שבע רצון ביותר).

רמת האמון של הציבור במערכת המשפט נמצאת בירידה מתמדת בכל אחת משבע שנות הסקר. מציון גבוה יחסית של 3.24 ב-2001 הגיעה רמת האמון ב-2007 לציון של 2.77 בלבד. גם עובדי המערכת סובלים מירידה באמון לעומת שנים קודמות: רמת האמון בשופטים עומדת על 3.12 לעומת 3.15 אשתקד. מדובר בציון הנמוך ביותר באותן שנים.

ואם בכך לא סיברנו את אזניכם, הקוראים, הרי נתונים נוספים: סקר שערך פרופ' אבי דגני, נשיא מכון גיאוקרטוגרפיה (2018) על הירידה החמורה במעמדו של ביהמ"ש העליון, אף הוא כקודמו, מעיד כאלף עדים על מצבו. ובתמצית: 56% מהנשאלים אמרו כי אין להם אמון מוחלט בבית המשפט לעומת... 3%(!) שהשיבו כך לפני 25 שנה.

יקצר המצע מהשתרע, ולא ננתח כאן את כל הגורמים והסיבות לניכור ההולך ומתרחב בין בית המשפט לבין הציבור. אזכיר רק שלושה כאלה, מהרבים מאד.

ב-2003 החליטה ועדת הבחירות המרכזית, בתמיכת היועמ"ש והשב"כ, לפסול את בל"ד (בראשות עזמי בשארה) מהתמודדות בבחירות לכנסת. בשארה נשא על כתפיו מטען ענק של איבה לישראל, שכלל תמיכה בחיזבאללה, קריאה עזת מצח לתמיכה במוקוואמה-התנגדות בסוריה, והשיא, שהיה מנקר עיניים: [מפגש עם הנהגת חמאס בחברון, בעיצומה של האינתיפאדה השנייה, כאשר דם יהודים נשפך כמים בכל רחבי הארץ. באותו מפגש אמר בשארה "הפסקת האינתיפאדה פירושה כניעה ליהודים..."]

לביהמ"ש כל זה לא הספיק. בסיום היום שבו פסלה ועדת הבחירות המרכזית את בל"ד, נטש בזעם השופט מישאל חשין, שעמד בראשה, את החדר. הוא לא יקבל החלטה ברוב דעות. הוא לא יקבל החלטה דמוקרטית. מותר לו. הוא נמנה על העליונים, כידוע. [בפסילתו של מי הוא כן תמך? ניחשתם נכון: ברוך מרזל. ומה אמר חשין כדי להצדיק את פסילתו של הפוליטיקאי היהודי? הוא "גזעני שבגזענים"... כך כינה את ארגונו].

גם הסיטואציה הזו מבטאת על קצה קצהו של המזלג את השניות האומללה, החמורה, הפוקדת את המוסדות המשפטיים של ישראל. שניות העומדת בסתירה קיצונית, לצרכיה ולהוויתה היומיומית של ישראל, כמדינה החשופה לאיומים ביטחוניים חמורים.

פס"ד זה, לקה מעת היוולדו, בדבשת ענק, שכן ברק עוד הוסיף עליו דיאגנוזה אומללה, שנתבדתה, אח"כ, במבחן המעשה. הוא אמר: "לא שוכנענו שאכן מונחות בפנינו ראיות משכנעות ברורות וחד-משמעיות, כי ח"כ בשארה תומך במאבק מזויין כנגד מדינת ישראל". לימים התברר כי זו הייתה טעות מוחלטת. כיום אי-אפשר שלא שאול את השאלה: וכי מה בדיוק רצה אהרן-העליון-ברק? שמפלגה תיפסל רק אם ראשיה יוציאו לפועל בעצמם פעולת אינתיפאדה?

על אמירות אלה ואחרות של כבודם, אפשר לחוד חידה קצרצרה בנוסח המקובל: מי אמר (מחק את המיותר):

"טעיתי, טועה, אתעה: הגשש החיוור? אהרן ברק? אסתר חיות? דורית ביניש? המערכת המשפטית? כולם?

אהרן ברק, אסתר חיות: לא טעו, לא טועים, לא יטעו...

אבל יש גם המשך, להחלטות העליון, המצביעות על דפוס פעולה חריג, גם מפיה של הנשיאה אסתר חיות. אפשר למנות סדרה של מקרים. נפרט להלן רק על קצה המזלג:

1. במסגרת הדיונים על הוצאת המסתננים מדרום תל אביב ושילוחם לארצם, בסדרת פסקי דין אומללה שהתבררו כנלעגים בתוקף המציאות בשטח, מנע שוב ושוב ביהמ"ש, את שילוחם לארצותיהם, בין לבין, הורה גם לממשלה לסגור את מתקן חולות.

למרבה האירוניה, על-רקע המאבק על... השלטון באריתריאה גופא... נותרנו אנו צופים במסתננים הלוחמים זה בזה. מסתבר כי המסתננים מאריתריאה הפכו את קריית מלאכי ואת דרום תל אביב, דה פקטו, לשדה קרב קטן, משהו "אוריגינלי", בזעיר אנפין. בבואה אריתריאית רוויית דם, פצועים, מוכים וחבוטים, הרס ברחובות ראשיים, היכן? כאן אצלנו בבית... הובהר עתה כי במסגרת תוכנית הרפורמה של יריב לוין תטופל גם הבעיה המיותרת הזו.

בעיית דרום תל אביב דבקה כאות קיין במצחו של הבג"ץ. האמירה האלמותית של כבודה דאז, מרים נאור ז"ל, כי "עוול לא מתקנים ביותר עוול", נופצה דווקא כאן לרסיסים, בארבע החלטות שיפוטיות, של הבג"ץ. ועל-ידי מי? ובכן הבג"ץ הוא הוא המנפץ.

2. טעות אסטרטגית קרדינלית של השופטת אסתר נאות - נאומה של חיות, שבא בתגובה לתוכניתו של יריב לוין, התאים יותר לנאומים שנישאו בכיכר הבימה, בהפגנת מוצ"ש האחרון. ולא לנשיאת בית משפט העליון. "חיות ממשיכה בקו המאפיין את האוליגרכיה המשפטית והשיפוטית, כבר עשורים. הם לא מוכנים להודות בעובדה שיותר מדי שנים הם הפכו את בית המשפט למועדון סגור" (בן דרור ימיני).

ולקינוח: חטיף קטן, קטנטן (רק 50.000 שקל ליחידה).

הסכיתו נא: שופטי העליון עשו מנהג לעצמם להנציח את דמותם האלמותית. איך? בציור מעשה ידיו של צייר אמן. מדובר במתנה שממומנת כמובן מתקציב המדינה. על כל שופט להיכבד שבת שבעה נקיים, על-מנת שתועלה דמותו, במלוא הדרה, על הבד. התשלום המשוער כ-50,000 שקל.

אין לבנו גס במתת הוקרה מיוחדת זו, אבל אנו משאירים לקוראינו את התשובה לשאלה: מדוע צילום, שיהיה כמובן מוקפד במיוחד, באותו גודל, על נייר משובח, אף הוא במיוחד (כפי שעשתה, אגב, כנסת ישראל), לא יסכון? צילום כזה, העשוי על-ידי איש מקצוע, עשוי לעלות אף הוא ביוקר. לפחות 5,000 שקל... אבל בכ"ז רק 10% מהאמור לעיל. עשו אתם את החשבון. חישבו גם על שכרון הכוח בהחלטות ובדפוס ההתנהגות, כאשר כך מתנהל ביהמ"ש העליון...