בטרמפ עם יואל שר מסביב לעולם ב-90 שנה

לזכרו של ידיד נפש.

מדי פעם בפעם בתגובות של יואל אלי לפוסטים בבלוג שלי, אם אני עוסק באיזה אירוע שיש לו רקע היסטורי, אני מקבל כהדרן סיפור מרתק ורב-גוני, לעתים בצבעי מים ולעתים בגואש או שמן, חג לעין הקוראת תיאורים ציוריים כאלה.

לא פעם שאלתי את יואל מדוע אין הוא אוסף את שלל הסיפורים שלו מן העולם הגדול, מאז ילדותו ומשתף בכך קוראים. שייהנו. הוא תמיד הצליח להתחמק. אבל זה נולד לפני כמחצית שנה, כשהוא בישר לי על ביוגרפיה שהוא מוציא ולפני כמה חודשים קבלתי את הספר עם הכותרת החביבה - יואל שר - "מסביב לעולם בתשעים שנה". לקחתי טרמפ.

בין הספרים בעברית שאני קורא, בחזקת "חייב", אלה ספרים ששולחים לי ידידים, בעיקר ספרי ביוגרפיה. לשמחתי אינני זוכר אחד מהם שלא עניין אותי. אני חובב היסטוריה מושבע והספרים האלה הם היסטוריה, מסופרים מאלה שלוו אותה ולעתים עשו אותה. ואין דבר שמרתק אותי יותר.

המסע של יואל בן השבע בפרוץ מלחמת העולם השנייה לוקח אותך קצת לאחור, החל בעלייתו של אביו, אברהם שר לארץ ישראל מרוסיה אחרי מלחמת העולם הראשונה, היותו חבר בקיבוץ כפר גלעדי והשתתפותו בהגנת תל חי הסמוך. בהמשך - צאתו של אביו לצרפת ללמוד הנדסה אזרחית, ותוך כדי כך לעבוד בקק"ל בפריז, ולשמש בין היתר יבואן של פרי הדר ישראלי שמתחתן עם צעירה יהודיה למשפחה בעלת שושלת מכובדת.

"נולדתי ברובע ה-12 בגדה הימנית של הסיינה, בבית חולים ליולדות של מסדר נשים פרוטסטנטיות, אבל גדלתי ברובע הלטיני ליד הגן הבוטני, שבשבילים בין ערוגותיו עשיתי את צעדיי הראשונים. סבא שלי לקח אותי לטייל. רוב הרחובות בשכונה נשאו שמות של חוקריי זואולוגיה ובוטניקה מן המאה ה-18 וראשית המאה ה-19. במוזאון לטבע הסמוך לגן היו שלדי ממותה ודינוזאורים" ש"אסור לבקר בהם" מחמת הפחד שהם עלולים לעורר אצל ילד קטן".

אין לי ספק שיואל שר, בעל זיכרון מופלג, מסוגל היה להרחיב שבע שורות אלה לכדי שבעים שורות ומעלה. ליואל לא רק זיכרון משובח, אלא סקרנות לפרטים קטנים ואיזוטריים. משל אתה הולך יחד עם קבוצת מטיילים ומורה הדרך מוליך אותך בנתיב שהוא סימן. אלא שישנו אחד שמדי פעם סוטה מן הדרך לשביל צדדי, כי זה מסקרן אותו, ואם נדמה לך שרק הצצת, מופיע רץ מטעם מורה הדרך ומייסר אותך שאתה מעכב את הקבוצה בעשרים דקות.

וככה בעשרת הדפים של הספר אתה לומד להכיר את המשפחה הענפה של דֶדֶ, אמו הפריזיאית, את החיים בפריז של אותם ימים בכלל ושל העליטה היהודית בפרט. עד לאותו מפץ - מלחמת העולם השנייה כשיואל בן שבע והוא שומע כי החילות הנאציים לא פרצו ל"קו מאז'ינו" הבלתי חדיר אך הם עקפו אותו ופלשו דרך בלגיה ומשם בבליץ הגיעו לצרפת, שלקתה בהלם. הזעזוע דירבן בריחה המונית של צרפתים בכוון דרום ולמזלה של משפחת שר עמדה לרשותם מכונית פז'ו ישנה שזזה והיא זאת שהניעה אותם בכוון דרום מערב, תוך כוונה להגיע לעיר בורדו ומשם בים למרוקו. אלא שהמלחמה משבשת בין היתר דרכים והוחלט לשנות כוון להגיע ביבשה לגבול ספרד. כפי שזה קורה לא רק בסיפורים אלא במציאות אתה מגיע למטרה עם טיפת הדלק האחרונה.

התחנה הבאה - מוזאמביק שבדרום מזרח אפריקה

אילו מישהו בא ומספר לך שהדרך לארץ ישראל מספרד או פורטוגאל עוברת דרך אפריקה היית תוהה אם האיש למד גאוגרפיה בפרט, או למד בכלל. אבל במלחמה הכל ייתכן. אז הואיל ואביו של יואל היה אזרח של פלשתינה, שהייתה נתונה למנדט בריטי, התאפשרה להם היציאה לספרד אך בשל בעיות פוליטיות, טקטיות ואחרות הם עברו לפורטוגל שבדומה לספרד הייתה נייטראלית. בליסבון התעכבה המשפחה כי אברהם שר נאלץ לעשות סידורים להעברת כסף שתאפשר למשפחה להמשיך. מכיוון שלפורטוגל היו כמה נחלאות קולוניאליות בעולם ביניהם מוזמאביק, משפחת שר החליטה להפליג בספינה גרמנית בשם "אדמירל" למוזמביק בדרום מזרח היבשת. וזאת לא הפליגה דרך תעלת סואץ אלא דרך חופי מרוקו בצפון אפריקה, שם ירדו וסיירו בחוף על מזחלת רתומה לשני שוורים. ואתה מקבל מלוא החופן של מראות וריחות מן המָגרֶבּ. משם לסאו תומה, מושבה פורטוגלית במפרץ גיניאה, משם לאנגולה, דרום אפריקה, הקפת כף התווה הטובה וחזרה למזרח היבשת. לאחר הפלגה של חודש ימים האניה הטילה עוגן בלוֹרֶנסו מָרקֶס בירת מוזאמביק.

אני חתכתי את ההפלגה בסרגל, אבל לא יואל. וככה אנו מקבלים תאורים על ספינה שמתרוממת בגובה 4-5 מטרים ומטלטלת בתוכה פסל ענק של הכובש הפורטוגזי אלפונסו אָלבֶּקֶרקי, מושל המקום בשלהי המאה ה-19. הגלים הנוסקים וצונחים מעלים ומורידים את הפסל הענק וזה חובט באניה בחוזקה וזאת מצדה חובטת בעוצמה באנשים. כמובן שיש גם תיאורים ציוריים מאוד של תושבי המקום שבהם נוסעי האניה נתקלו כל אימת שהיא עגנה במקומות אלה.

ויטוסו מעל ליבשה ויחנו על המים

עכשיו צריך לתכנן את ההפלגה לארץ ישראל. המרחק בין מוזמביק לתל אביב דרך הים הוא קרוב לשמונת אלפים קילומטרים, באוויר כחמש אלפים ושבע מאות ק"מ. הפתרון נמצא ב"ספינה מעופפת", מטוס ימי של חברת התעופה הבריטית. היא יכלה להטיס 24 נוסעים ומטען. ממוזמביק הטיסה לקחה אותם דרומה לדֶרבֶּן בדרום אפריקה מרחק כ-3,000 ק"מ ומשם שוב חזרה צפונה, לאורך כל חופה המזרחי של אפריקה למצרים מעל לנופים המהמהמים של חיות בר בשמורות ומוחצה להם. בשל הטיסה הנמוכה יואל הקטן שם לב כיצד נשים כותשות גרעינים במכתש. הוא קרא לזה - "ספארי מעופף". לאחרי חניית לילה בקהיר, המשפחה לנה במלון "שפרד" המפורסם במצרים ובעולם. למחרת המטוס הטיס אותם דרך מדבר סיני והנגב כאשר "הצחיחות הקשוחה הכתה אותנו בעוצמה וצפינו בנוף הצחיח מבעד לחלונות הרחבים של ה"טיילת" בחלקו האחורי השמאלי של המטוס. דֶדֶ, שואלת אותי "נו היא מוצאת חן בעיניך מולדתך החדשה? אולי בתקווה שהתשובה החיובית מצדי תעזור לה להתגבר על ההלם. היא ידעה שיש בארץ ישראל צחיחות לצד ביצות, אבל נראה שהכניסה מדרום העצימה את תחושת השממה", כותב יואל.

אחרי 16 נחיתות על מי האוקיינוס ההודי, אגם ויקטוריה והנילוס - ביום חורפי שטוף שמש, המטוס נחת על ים כינרת. ואנחנו בעמוד 24 מתוך 180.

בשורות רעות

כשמשפחת שר הגיעה לארץ ישראל המלחמה לא הייתה רחוקה מן המזרח התיכון, בשעה שבלוב שכנתה של מצרים שלטה איטליה הפשיסטית והנאצים בפיקודו של רומל נערכו להתקפה נגד הכוחות הבריטיים במצרים. אבל לאחר מפלת רומל בקרב אל עלמיין בסתיו 1942, ארץ ישראל שהייתה מרכז לוגיסטי של האימפריה הבריטית במזרח התיכון, עברה תהליך של פיתוח ובנייה מואצים עד לסיום המלחמה. אז לאחר השחרור והאופוריה בעקבותיו היו למשפחת שר ימים יפים, שבמהלכם יואל חגג את בר המצווה, נסע לביקור בפריז והדברים התנהלו יפה. ביקור מקסים בעיר האורות, הפעם כנער מתבגר. אלא שבאותה תקופה כבר החלה המערכה למען עליה חופשית, בראש וראשונה לשורדי השואה, והקמת המדינה. לאחר החלטת העצרת של האו"ם על החלוקה והקמת מדינה, גברו ההתנכלויות של הערבים נגד יישובים יהודיים והחל המצור על ירושלים. עם מלווי השיירה לירושלים היה אביו אברהם, חבר ההגנה, ובהתקפה ב" קסטל", נפצע אביו פצעים קשים והוא מת מפצעיו. ככל הנראה משום שהכוח הבריטי שהגיע לאזור, במקום להזעיק עזרה רפואית, ערך חיפושים.

ברושמי זכרונות אלה מתקופת מלחמת העצמאות, קשה לי בימים קודרים אלה,להשתחרר מזכרונותיי שלי על אותם ימים, בהם נער בן 15 כמו יואל שר, "ניצול שואה" בהגדרה המדויקת, שמלחמת העולם השנייה טלטלה אותו על פני ימים ויבשות כדי להגיע ליעד הנכסף -בהגיעו אליו הפך ליתום. המחיר הכבד של המערכה למען העצמאות והחופש של העם. בימים טרופים אלה ראוי שנדע זאת. כי מעטים הם שזוכרים זאת.

רואים עולם

יואל שגדל כילד אוניברסאלי, בגרותו לא ביישה את נעוריו. לאחר לימודיו שימש יואל כמדריך חקלאי, והיה עורך חדשות וקריין בקול ישראל בצרפתית. מאז שנות ה-60 יואל שימש בתפקידים שונים במשרד החוץ לרבות בתפקידים בכירים, בארץ ובחו"ל - מארצות הכפור ועד לארצות החום האקזוטיות וביניהן. על הכל מסופר לא רק בפרוטרוט כמציאות של אז אלא עם רקע היסטורי שופע ומעשיר את הידע, כפי שיואל יודע להגיש כמיטב המסורת הצרפתית, עם טעם וריח comme il faut, כמו שצריך, שאותה ספג בנעוריו ובשנים לאחר מכן. כולל מתאבן, מנה עיקרית ופרפראות.

בין התחנות הדיפלומטיות השונות הייתה גם היותו קונסול כללי של ישראל בהונגקונג בסוף שנות ה-80 וראשית שנות ה-90, שחשיבותו הייתה בין היתר בקשר הלא ישיר עם סין שלא קיימה יחסים דיפלומטיים עם ישראל. יואל מצא דרך לקיים קשרים באמצעים גורמים סיניים שונים, שהייתה להם נוכחות חזקה באי לקראת חזרתו לסין בסוף המאה. בין הקשרים שטווה יואל היו אלה עם סוכנות הידיעות הסינית "שינהואה" השלוחה הלא רשמית של הממשלה הסינית בהונג קונג. ישראל עשתה מאמצים גדולים ליצור קשרים עם סין, מאמצים שנעשו על-ידי יואל שר בהונג קונג ומשלחת ישראל באום. "בראשית 1990 הגענו להסכם פורץ. ישראל תפתח בבייג'ין נציגות של האקדמיה הישראלית למדעים, שמטרתה המוצהרת לסייע לסינים בתחומים שונים בעיקר בחקלאות. במקביל יפתחו הסינים בתל אביב נציגות של החברה הממשלתית לתיירות, אותה חברה שבאמצעותה הוסדר ביקורי בסין, אף שברור שנציגות זו תאוייש על-ידי דיפלומטים לכל דבר ולא על-ידי אנשי תיירות שממילא עדיין לא היו רלוונטיים", רושם יואל ביומנו.

מסתבר שהסינים לו זו בלבד שהכשירו את הנציגים למילוי תפקידים דיפלומטיים אלא כמה מאנשיהם כבר למדו כמה שנים לפני כן עברית. ככה הונחו היסודות להכרה דיפלומטית מלאה וליחסים ענפים בתחומים רבים בין ישראל לסין בימינו ויואל מילא תפקיד מפתח.

מתוך כל אותו שפע של סיפורים,רובם מרתקים, בחרתי באפיזודה אפורה בשלהי הקרייה הדיפלומטית של יואל שר זאת מכיוון שיש לה קשר להווה.

בשנת 2001 נשלח יואל שר כשליח מיוחד של שר החוץ לשיחות עם מנהיגי שלוש מדינות שהיו בתחום אחריותו במשרד החוץ. הוא נפגש עם שרת החוץ של לטביה, עם הנשיא ושר החוץ של סלובקיה ועם שר החוץ של צ'כיה. זאת כדי לשכנע אותם להורות למשלחות שלהם בדרבן, שבדרום אפריקה לתמוך בישראל בוועידה העולמית נגד גזענות. שכן המדינות האנטי ישראליות ביקשו להחיות את הנוסחה של ציונות-גזענות על-פי החלטת עצרת האום משנת 1975 שאמנם בוטלה, אך אלה רצו בכול זאת להעלותה תוך ביטחון שיהיה לה רוב. שלוש המדינות שיואל ביקר בהם אכן התנגדו להחלטה האנטי ישראלית. אבל זאת התקבלה. מאז היא נזכרה בשמצה.

מעניין מה יאמרו הגויים, אלה שתמכו בנו אז, עכשיו בכול הקשור לגזענות במדינה היהודית. ואני מסופק אם יואל שר היה נוטל על עצמו את המשימה בימינו אלה. אילו היה חי. זכרו וזכרונו לברכה.