הפיצוץ בחוף אפולוניה - אזהרה לפני אסון

במדינת ישראל יש קרקעות מזוהמות רבות, בשל פעילות של מפעלי תעשיה, תחנות דלק, אתרי אחסנה וכדומה. בין האתרים האלה אתרי תעשיה ביטחונית, אזורי תעשיה, בסיסי צבא, חוות מכלי אחסון דלק, תחנות דלק, קווי הובלת דלק, מטמנות פסולת תעשייתית, בתי-זיקוק ואגני חמצון ושיקוע תעשייתיים. לפי מחקר של הכנסת משנת 2012, ההערכה היא שהגורמים המזהמים תופסים כ-1.2 מיליון דונם (5.6% משטח המדינה). ההשלכות הסביבתיות והבריאותיות של זיהום קרקע הן נרחבות: זיהום מקורות מים, פגיעה בחי ובצומח, זיהום חללים תת-קרקעיים, סכנות בריאותיות לבני האדם, ועוד. אלא שזיהום קרקע מתגלה רק כאשר מצטברות כמויות גדולות של מזהמים, שנים לאחר תחילת הזיהום, או כאשר מבקשת המדינה לעשות שימוש בקרקע. שנים רבות של הזנחה, חוסר מודעות, היעדר כלי אכיפה (או רצון לאכיפה) מצד הרשויות, הותירו חותם בחלק גדול מהקרקעות במדינת ישראל. רק במהלך שנת 2015, כתוצאה מרצון הממשלה לשחרר קרקעות לבנייה באזורי הביקוש במטרה להוריד את מחירי הדירות, החליטה מדינת ישראל לממן את שיקום הקרקעות שזוהמו על-ידי צה"ל והתעשיות הביטחוניות - אולם אך ורק בקרקעות מזוהמות המיועדות למגורים.

המשרד להגנת הסביבה, שנשרך מאחור, פרסם ביום 27.3.2022, מפה ארצית לקרקעות מזוהמות. המפה, הכוללת למעלה מ-2,200 אתרים. אלא שטועה מי שחושב שמדובר ברשימה סגורה וסופית. למעשה, המצב גרוע הרבה יותר: ראשית, המפה לא מציגה כלל את זיהומי הקרקע הקיימים בישראל, אלא רק מידע המתועד במשרד להגנת הסביבה. המשמעות היא שייתכנו מקומות בהם יש קרקע מזוהמת, שאינם ידועים למשרד. שנית, המפה אינה כוללת, כרגע, את כל האתרים הידועים למשרד, שכן הנתונים עדיין לא מותאמים לתצוגה במפה. שלישית, המשרד להגנת הסביבה אינו חשוף באופן מלא לאתרים ביטחוניים, החשודים כמזהמים. רביעית, המפה אינה כוללת נתונים לגבי כלל המזהמים הקיימים, אלא רק לגבי מזהמים שהוגדרו כך ע"י המשרד. משמע, כאשר תשתנה התקינה או המתודולוגיה - תשתנה הכמות, לרעה. חמישית, המפה מושפעת מערכי הסף של המדידה; שינוי בערכים כתוצאה ממחקרים חדשים, יוביל לשינוי סטטוס האתרים. ושישית - האופן שבו נקבע הצורך בשיקום קרקע מזוהמת: הדרישה לשיקום הקרקע, מסתמכת, בין היתר, על ייעוד הקרקע (מגורים, מסחר, תעשיה וכו'). אולם שינוי תכנוני של ייעוד הקרקע, ישפיע גם על אתרים שאינם מופיעים כרגע תחת "דרוש שיקום", ומבלי שהמידע יעודכן במסד הנתונים.

ומה הלאה? כיום אין בישראל חקיקה ראשית המכוונת מלכתחילה ובמפורש להתמודד עם תופעת זיהום הקרקע. הצעת חוק מניעת זיהום קרקע ושיקום קרקעות מזוהמות, התשע"א-2011, אומנם עברה קריאה ראשונה בכנסת, אך מוקפאת מאז 2011. בשנת 2015, פרסם המשרד להגנת הסביבה, מדיניות חדשה לתחום, שאף על-פי שאינה מעוגנת בחקיקה, היא מייצגת את עמדת המשרד ומיושמת על ידו, באמצעות חקיקה סביבתית שכבר קיימת בתחומים משיקים (דוגמת זיהום מים, זיהום אוויר, חומרים מסוכנים ועוד). בצעד מקביל, המשרד להגנת הסביבה עדכן בשנת 2015 כי חובת הטיפול בקרקעות מזוהמות תקבע על-פי הסיכון לבריאות האדם או לסביבה - ולא כל קרקע בה נמצא חריגה מערכי הסף, תחייב שיקום. אולם "ריכוז המאמץ", היה חייב להתבטא בהשקעת משאבים כספיים, לקרקעות שהוכחו כמזוהמות וכמסוכנות. למעשה, לא נראתה הסטה של תקציבים, לקרקעות אלה.

הטיפול בקרקעות המזוהמות, יקר. לפי הערכות שמרניות ביותר של המשרד להגנת הסביבה, למעלה מ-9 מיליארד ש"ח. הערכות ריאליות יותר נוקבות בעלויות כפולות, ואף משולשות. אלא שכאמור כלל לא ברור מה יהיה הסכום הסופי, מה יהיה המקור התקציבי לשיקום, ומה תהיה חלוקת הנטל הכספי בין הגורמים לזיהום הקרקע. יש לזכור כי הקרקעות והאתרים ננטשו לפני שנים רבות (חלקן - עשרות שנים), ולפיכך, בהיעדר חקיקה ראשית, לא ברור מהי האחריות של אותם הגורמים כיום. אף לא ברור מה יהיו ההשלכות האפשרויות והמסתברות מבחינה בריאותית, של מגורים על גבי קרקעות מזוהמות (אף לאחר הטיהור), וכיצד מדינת ישראל תוכל לבטח עצמה מפני סיכונים אלה.

בשורה התחתונה: הפיצוץ במתחם תעש באפולוניה, הציב מראה בפני מקבלי ההחלטות, בתחום זיהום הקרקע. זהו סימן אזהרה לפני אסון. בישראל קיימות אלפי קרקעות מזוהמות ובלתי מטופלות, ללא מידע מלא, ללא ניהול סיכונים וללא חקיקה ראשית. מדינת ישראל, שאינה משופעת בקרקע, אינה יכולה להרשות לעצמה התנהלות מעין זו.