אהבת פועלי בניין מדממת

בימים אלו צפוי משבר קשה בענף הבנייה בישראל. ענף של בניית הארץ שעון על עבודה זרה. כואבת לי עוצמת הפער ביו שירת העבודה - עבודת הבנייה - שמילאה את נעורינו ובין ההתרקנות המוחלטת של ערכיה במציאות הקיימת הנוכחית. כואב לי שבשירה ובספרות העברית נמחקה ההתייחסות והערכה לפועל, שיומו עובר עליו על פיגומי הבניין בשמש הקופחת על ראשו או בימי הקרה. היום זה לא רק כאב ספרותי אלא כאב חברתי-מדיני. יש לנו משבר קשה מנשוא בחקלאות ובבנייה, השעונים על עבודה זרה. משבר, שעלול גם לפגוע קשות בענף הסיעוד.

הנוסטלגיה הכואבת כבר פסקה להתרפק על ביטויי הערכה ותהילה לפועלי הבניין בחברה, המלבישה את ארצנו "בְּשַׁלְמַת בֶּטוֹן וָמֶלֶט". מה שנותר לנו מהערצה נלהבת להון האנושי, המלביש אותנו בשלמת בטון ומלט, מסתכם בפועלים שרובם המכריע הם מהגרי עבודה מאסיה ומזרח אירופה ומספר רב של פועלים פלשתינים מעזה, מיהודה ושומרון.

השירה העברית נעלה את לבה אל מול מציאות כואבת של מאות פועלי בניין, שדמם ניגר על פיגומי הבניינים, המזדקרים להם במרכזי הערים. פצעים כואבים של מאות נכים הם תוספת למלט בבניינים ההולכים ונבנים בישראל.

אני מבקש להודות לעופרה בינג'ו, שתרגמה את שירו של המשורר הטורקי נאזים חכמת, הנושא את השם "פועלי בניין". שיר הכואב את מציאות "הַבִּנְיָן הַמִתְגַּבֵּהַּ בְּדַם וְיֶזַע מִתְגַּבֵּהַּ". לפחות אותיות עבריות, עדויות בתרגום מטורקית לעברית של עופרה בינג'ו, זכו להביע סולידאריות עם פועלי הבניין בישראל, כשהשירה העברית לא מצאה לנכון להביע שורה אחת של כאב וצער לנוכח מוות של מאות פועלי בניין על פיגומי הבניין בישראל. את רשות הדיבור ניתן למספר שורות משירו של נאזים חכמת.

"...לִבּוֹתֵיהֶם שֶׁל פּוֹעֲלֵי הַבִּנְיָן
פּוֹעֲמִים כְּמוֹ בַּאֲתַר שְׁמָחוֹת,
אֲבָל אֲתַר בְּנִיָּה אֵינוֹ אֲתַר שְׁמָחוֹת.
אֲתַר בְּנִיָּה הוּא חוֹל וַאֲבַק,
בַּאֲתַר הַבְּנִיָּה רַגְלֶיךָ מוֹעֲדוֹת,
יָדֶיךָ שׁוֹתְתוֹת דָּם.
בַּאֲתַר הַבְּנִיָּה הַתֵּה לֹא תָּמִיד מָתוֹק,
לֹא תָּמִיד חַם,
וְהַלֶּחֶם לֹא תָּמִיד רַךְ, לֹא כֻּלָּם גִּבּוֹרִים...
....אֲבָל הַבִּנְיָן מִתְגַּבֵּהַּ וּמִתְגַּבֵּהַּ...
בְּכָל קוֹרָה, בְּכָל לְבֵנָה, בְּכָל אָרִיחַ
יֵשׁ לֵב מְפַרְפֵּר וְהַבִּנְיָן מִתְגַּבֵּהַּ
מִתְגַּּבֵּהַּ בְּדָם וְיֶזַע מִתְגַבֵּהַּ".

אהבת פועלי בניין אינה רק מילים בשיר, שכתבה והלחינה נעמי שמר, זה לא רק ביצוע יפה של שלישית גשר הירקון. אהבת פועלי בניין אינה רק מילים, שחברו יחד למשפט בשיר - "כְּתֵפֵנוּ אֵיתָנָה וְכָל חִיּוּך שֶׁלָּך אֶצְלֵנוּ הוּא חַג".

אהבת פועלי בניין ידעה בעשור האחרון בגידה כואבת של פיגומים קורסים ושל עובדות כואבות - מאות פועלים, שהשכימו קום ליום עבודה, לא שבו לבתיהם בשנים האחרונות חלקם פצועים קשה וחלקם מצאו מותם בתאונות עבודה, ולא נשלל רישיונו של אף לא קבלן אחד. השירה העברית נעלה את לבה ולא מצאה לנכון להתייחס למאות פועלי הבניין הפלשתינים המשכימים קום, וכבר בארבע בבוקר צובאים על שערי מחסומים ומצפים לפתיחתם.

למרבה הצער, מדינה שמצאה מקורות מימון לאלפי משגיחי כשרות מצאה רק כמעט אפס תקנים למשגיחי בטיחות באלפי אתרי בנייה בישראל. הזלזול בהון האנושי העובד על פיגומי הבנייה מתבטא בכך, שקיימים למעלה מ-14,000 אתרי בניין, בהם 10 מפקחי בטיחות, חלקם במשרה חלקית וללא כלי רכב. פירושו של דבר, שקיימים מאות אתרי בניין, שמפקח בטיחות אינו יכול לפקוד אותם.

קשה לי לקבל, שהשירה העברית אינה נותנת ביטוי למחיר הדמים, שמשלם הון אנושי יקר על פיגומי הבנייה בישראל. מה שנותר לנו, רק שולי השוליים של הכרוניקה העיתונאית נותנים תשומת לב רופפת למציאות מדממת על פיגומי הבנייה.