עוד לפני הקמת המדינה, לא ידענו מה קורה במדינות ערב ובצבאותיהן, ולא הבנו זאת. לכן, הופתענו בתש"ח ובכל מלחמותינו אחריה - כולל "חרבות ברזל". "שִׁמְעוּ נָא זֹאת עַם סָכָל וְאֵין לֵב עֵינַיִם לָהֶם וְלֹא יִרְאוּ אָזְנַיִם לָהֶם וְלֹא יִשְׁמָעוּ" (ירמיהו ה', פסוק כ"א).
הנרי אלפרד קיסינג'ר היה פרופסור באוניברסיטאות יוקרתיות בארצות-הברית. משמע - כתב הרבה, הרצה הרבה, ופרסם הרבה. כשנבחר ליועץ הנשיא האמריקני לביטחון לאומי, היו אמורים חכמי חלם שלנו להושיב כמה אנשים - רצוי אנשי מילואים - שיקראו את דבריו, ויסכמו את משנתו. כנראה, זה לא נעשה, מנהיגינו חשבו, שיוכלו להסתמך על היותו יהודי.
פרופ' שמעון שמיר היה איש מילואים של מחלקת המחקר באמ"ן. כשנבחר אנואר סאדאת לנשיא מצרים הוא נקרא לדגל, וכתב מסמך, שסיכם את אישיותו של סאדאת - כנמושה. הערכתו עברה בשלום, והתקבלה בהתלהבות (עוד קונצפציה!) - עד שחבטה בפנינו במלחמת יום הכיפורים ובהסכמי קמפ דיוויד. להגנתו, השתדל פרופ' שמיר, שהתקלה לא תוזכר; וכשפורסמה, הצדיק את עצמו בכך, שהתבסס על מסמכים, שהיו בענף מצרים במחלקת המחקר. כלומר "כִּי רוּחַ יִזְרָעוּ וְסוּפָתָה יִקְצֹרוּ..." (הושע ח', פסוק ז'). בלשון המחשבים, GIGO - Garbage in, garbage out.
את הסובייטים, השלו אותנו מנהיגינו ומעריכי המודיעין, אנחנו מכירים. והנה גם את תפקודם לפני מלחמת ששת הימים ובמהלכה לא הבנו, כמו את תפקודם במלחמת ההתשה ובמלחמת יום הכיפורים, שפסקה רק בשל פחד אמריקני מכוננות גרעינית כביכול, שהכריזו הסובייטים.
אברהם בן-צור כתב ספר פורץ-דרך בעניין הסובייטי ("גורמים סובייטים ומלחמת ששת הימים", ספריית פועלים, 1975), שהתקבל בביטול בקהילת מי שהשלו אותנו, שהם יודעים ומבינים. הפלא ופלא, בן-צור צדק. "ויקטור סובורוב" (ולדימיר רזון) - עריק מברית-המועצות, שהיה איש המודיעין הצבאי של הצבא האדום - היה חניך באקדמיה לריגול של המטכ"ל הסובייטי בשנת 1967. במכתב ל"פורום אלפרדו" סיפר "סובורוב", כי בהיותו חניך באקדמיה לריגול בשנת 1967 דובר שם בגלוי על מתנה, שמכין הצבא האדום להנהגת המפלגה הקומוניסטית בברית-המועצות, לרגל חמישים שנה למהפכה הקומוניסטית ברוסיה - חיסול מדינת ישראל.
במלחמת ההתשה הוקמה יחידת "מסרגה" במסגרת, שנקראת כיום, יחידה 8200 - כמענה להבנה המאוחרת, שהסובייטים שחקן חשוב בזירה (על "מסרגה" - ראו בספרו החשוב של פסח מלובני, "דגל אדום מעל המזרח התיכון", הוצאת אפי מלצר, 2017). ובכל זאת, לא הבין אמ"ן את חלקם במניעת המלחמה (או בדחייתה) בכוננות "כחול לבן" באפריל-מאי 1973. וכמובן, שיא-השיאים: אי-הבנת פינוי משפחות היועצים הסובייטים ממצרים ומסוריה בשבוע שלפני המלחמה - למרות יירוט מברק "יחמוּר" (הנספח הצבאי העירקי במוסקבה),
שהסביר את סיבת הפינוי.
פירוט מדהים - מאוחר מדי - של חלקה של ברית-המועצות במלחמות ישראל מאז 1967 הביאו החוקרים איזבלה גינור וגדעון רמז, בעלה, בספרם, The Soviet-Israeli War, 1967-1973: The USSR's Military Intervention in the Egyptian-Israeli Conflict. Oxford University Press, 2017), שכותרו אומר הכל. גם הוא זכה לביטול של מומחינו הדגולים - כמו ספרו המאוחר יותר של בוריס דולין, ידידי, "חומת סואץ" (כנרת זמורה ביתן, 2020).
מחדל עצום
לא הבנּוּ את המהלכים האמריקניים. למשל - במלחמת סיני, במלחמת ההתשה ולפני מלחמת יום הכיפורים, במהלכה ואחריה. כמובן, לא הבנו את המהלכים הסובייטיים (כיום - הרוסיים) במלחמות ישראל. לכן, הופתענו בשלוש הזירות הללו, וחס וחלילה, נמשיך להיות מופתעים. ניתן לומר, כי אמ"ן - המעריך הלאומי - לא הכיר את האמריקנים, לא את הסובייטים וגם לא את הערבים, ולא הבינם. לכן, לא היה מסוגל לספק התרעה הולמת גם כשהכתובות נמרחו באותיות של קידוש לבנה על הקירות. ואולי המשפט הזה ראוי להיכתב בלשון הווה.
יתר על כן, לפי בּרוּס בריל (בספרו, Deceit of An Ally, שעומד לצאת לאור במהדורה עברית) - יהודי אמריקני, שעבד בסוכנות ההאזנה NSA האמריקנית במלחמת יום הכיפורים - הטעו האמריקנים את ישראל, וסיפקו לנו בזדון ערב המלחמה
מידע כוזב על ההיערכות המצרית, שחיזקה את הערכתו המוטעית כתוצאה מהמידע השקרי הזה.
תמהני, האם זה מוגבל רק למלחמת ששת הימים, למלחמת ההתשה ולמלחמת יום הכיפורים? וגרוע מזה: את מי, בעצם, מכיר אמ"ן?! שאול - ידידי הטוב, ששופע בדרך כלל הערכה שלילית לקהילת המודיעין שלנו - טוען, שהמודיעין שלנו יודע רק מה שהתפרסם אתמול בעיתון. הרוסים נמצאים כעת על סף ביתנו, וטרם הצלחנו להכירם, ולהבין את מניעיהם. יתר על כן, בדרבון אמריקני, עשו שני ראשי הממשלה הקודמים כל טעות אפשרית ועוד יותר ביחסינו עם רוסיה, והביאו אותם לשפל חמור, שמתבטא עכשיו ביחסה של רוסיה לטבח שמחת-תורה.
גם את מצרים איננו מכירים ואיננו מבינים, ולהפתעתנו, התיר הפרלמנט המצרי לנשיא עבד אלפתאח א-סיסי לפתוח במלחמה ללא אישור נוסף של הפרלמנט. מלחמה נגד מי?! כנראה, נגד הגֶ'די...
בכל אופן, כדאי להקשיב להתרעותיו של אלי דקל, עמיתי לפורום אלפרדו, בדבר התחמשות מצרים ופריסתה הצבאית בסיני, בניגוד להסכמי קמפ דיוויד. אם לא יועילו התרעותיו, לבטח לא יזיקו. "אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד וּמַקְשֶׁה לִבּוֹ יִפּוֹל בְּרָעָה", הזהירנו שלמה המלך (משלי כ"ח, פסוק י"ד)
תלות
ראשי ממשלות ישראל נסמכים לחלוטין על המעריך הלאומי - אמ"ן - ועל צה"ל בקביעת מדיניותם, שהכשילום לא-אחת, כדברי ח"כ יצחק רבין בוועדת הכנסת לחוץ ולביטחון. אין להם שום גוף עצמאי להערכה; ולכן, הם נופלים בפח בכל משבר. לפני כשלושים שנה החליט יצחק שמיר, הגיעה העת להקים לממשלה גוף הערכה עצמאי - המועצה לביטחון לאומי (מל"ל), כנהוג ברבות במדינות העולם. הוא הטיל את המשימה על השר רחבעם זאבי, שאחד מעוזריו נפגש, בין השאר, אתי לדיון בנושא. המועצה לביטחון לאומי קמה, לכאורה, אך לא במתכונת, שתספק לראש הממשלה הערכה עצמאית, הדרושה לו - גם כיוון שצה"ל ומערכת הביטחון סיכלו את הקמתה. עדיין מוזן ראש הממשלה במידע על-ידי מזכירו הצבאי, שמקבל מידע - מסונן, או מסולף - כשלמערכת הביטחון כדאי להעבירו אליו.
כלומר, מערכת הביטחון וצה"ל ממשיכים לשמור בקנאות על המונופול שלהם על המידע הביטחוני - גם מהממונים עליהם. אין בישראל שום גופי מחקר אזרחיים, שעוסקים במחקר ביטחוני, ומציגים מידע, שיתעמת עם הערכות הממסד הביטחוני. זה נובע, בין השאר, כיוון שמכוני המחקר הביטחוניים נמצאים באוניברסיטאות, והן נהנות מהון תועפות, שהן מקבלות עבור הכשרת קצינים ובכירים במערכת הביטחון בתוכניות שונות; ולכן, יימנעו מביקורת על מערכת הביטחון, כדי להבטיח את המשך זרימת הכספים לתקציביהן המדולדלים.
יתר על כן, אין באוניברסיטאות הישראליות חוגים להיסטוריה צבאית, ואת התוכניות הבודדות ללימודי ביטחון מנחים קצינים בכירים במיל'. לכן, אין היצע של מומחים ישראלים בעלי הכשרה לצבא ולביטחון, אלא רק קצינים בכירים במיל'. הדוגמה הטובה ביותר לעיוות הזה הייתה הקשר החולני בין מחלקת המחקר באמ"ן לבין פרופסורים באקדמיה ערב מלחמת יום הכיפורים (עיינו במחקרו של תא"ל ד"ר יוסי בן-ארי - בכיר מיל' באמ"ן וב"מוסד" - על הנושא). ועדיין הקשר הזה מתקיים, לדאבוני ולהוותנו.
קשה לעשות מחקר עצמאי של ענייני ביטחון ישראלים - גם כיוון שיש חיסיון מטורף על המידע הביטחוני, וארכיון צה"ל משחררו טיפין-טיפין. חלק מהמידע הביטחוני חסוי, לפי החוק הישראלי, לשלושים שנה, חלקו לחמישים שנה, ויש גם מידע, שחסוי לתשעים שנה. לפיכך, פתוח המידע הביטחוני בישראל יחסית רק לחוקרים מִטעם ולאנשי שלומנו, שחס וחלילה לא יביכו את מערכת הביטחון בפרסומיהם.
כשריצ'ארד א' גבריאל (1928-1921), היסטוריון צבאי אמריקני אוהד ישראל, ניתח את הכישלון המביש של צבאנו במערכת "שלום הגליל" - המלחמה המתוכננת היחידה, שניהל צה"ל - פעלו צה"ל ומערכת הביטחון, כדי שספרו החשוב, Operation Peace for Galilee: The Israeli-PLO War in Lebanon, לא יתורגם לעברית, כיוון שביקר את צבאנו. ואין זה הספר היחיד, שמערכת הביטחון מנעה מהציבור הישראלי לקוראו בתואנות שונות ובשיטות משונות.
משילות נמוכה
נאום הנשיא דוויט ד' איזנהואר בסיום כהונתו (ינואר 1963) המם את החברה האמריקנית בבוטותו. הנשיא היוצא אמר לקהל, שלו עשירית מהחלטותיו בוצעו ככתבן וכלשונן, הוא היה נחשב לנשיא דגול. טרם נרגע הקהל מהאמירה הבוטה, ואיזנהואר הזהיר את הציבור האמריקני מאויב קשה, שמסכן את חרותו ואת הדמוקרטיה בארצות-הברית - התשלובת (קומפלקס) התעשייתית-ביטחונית האמריקנית.
שני היסודות הללו בולטים מאוד בישראל, כיוון שצה"ל הוא צבא שיש לו מדינה, והוא מפר לעתים קרובות את האמנה הבלתי-כתובה בינו לבין אזרחי ישראל, שמחייבת אותו להגן עליהם ועל מדינתנו. זה קרה כיוון שהקצונה הבכירה משרתת אינטרסים לא-לאומיים, אלא כִּתתיים ואולי גם אישיים. כלומר, מארגון, שנועד לשרת את המדינה ואת אזרחיה, הפכה מערכת הביטחון למערכת, שמשרתת בראש ובראשונה את האינטרסים שלה, או של גורמים אחרים. ובנוסף, מערכת הביטחון פועלת מאז התפטרות בן-גוריון מראשות הממשלה בתחילת שנות השישים, ללא שום בקרה; ולכן, הסתאבה.
ולראיה, בכירי מערכת הביטחון התפארו במהלך התמרדותם בשנה החולפת כמה פעמים, בכך, שסיכלו את החלטות ראש הממשלה; ולא נפתחה שום חקירה פלילית בעניין. כלומר, מערכת אכיפת החוק אישרה את תקינות תעלוליהם.
הכריש
בסוף שנות התשעים הסברתי לסטודנטים שלי ולעמיתיי את השקפתי, שהלבנונים ו/או העזתים יוכלו לארגן תהלוכות המוניות של אזרחים, שיפילו את הגדרות בגבולות, ויאפשרו פלישה אזרחית וצבאית לישראל. נשמעתי כמו נביא אחרית הימים. פרופ' אורן, עמיתי, זכר זאת כל אימת שהייתה תקרית דומה בגבולותינו, וטלפן אליי. אורן גם טלפן אחרי שמחת-תורה והזכיר לי נשכחות. אכן, כפי שיעץ החכם באדם, "וְאָמַרְתִּי אָנִי טוֹבָה חָכְמָה מִגְּבוּרָה וְחָכְמַת הַמִּסְכֵּן בְּזוּיָה וּדְבָרָיו אֵינָם נִשְׁמָעִים" (קהלת ט', פסוק ט"ז).
מישקה בן-דוד היה קב"ר (קצין בינה רשתית - מודיעין רשתות קשר) ביחידה 848 של המודיעין (כיום - 8200) - בתחילה ביחידת "מסרגה", שכאמור, התמחתה בהאזנה לסובייטים. אחרי מלחמת יום הכיפורים קָבל תא"ל יואל בן-פורת (בספרו, "נעילה") על שמפקדי היחידה לא הצליחו לשמור על בן-דוד המוכשר, והוא נבלע בערבות "המוסד" - עד שצץ בניסיון הכושל לחסל את חאלד משעל, מנהיג חמאס, ברבת-עמון. לאחר פרישתו מ"המוסד" הפך בן-דוד למחנך ולסופר.
בספרו המדהים, "הכריש" (הוצאת תכלת, 2017), טווה בן-דוד קווים לדמותה של המלחמה הבאה בינינו לבין הערבים, שנפתחת, לדבריו, בהסתערות המונית של אזרחים ערביים מעזה על גדרות גבולנו הדרומי, והם שועטים מזרחה - לתוככי ישראל - ומתקדמים לאשקלון ולגוש-דן. למרות שבן-דוד בכיר ממני, כנראה, גם "הכריש" לא גרם לבכירי הצבא למצמץ, ולחשוב על אפשרות, שהאויב יפעל בדרך זו, שתנטרל את כל המערכות הסופר-מתוחכמות בגדרות.
