ליאורה מרידור, ירושלים שאיננה

ליאורה מרידור נישאה לדן במלחמת יום הכיפורים. היות שנפצע במלחמה ועשה יום בבית בירושלים ביטלו את ביטול נישואיהם וחזרו לתוכניתם המקורית ונישאו במעמד קהל מועט ועם חופה מאולתרת. היא נישאה במלחמה ההיא. היא הלכה לעולמה במלחמה עכשיו.

ביובל שבין מלחמה למלחמה גידלו משפחה למופת. ירושלים של אז הייתה אחרת, מעין "כי שמך צורב את השפתיים/ כנשיקת שרף".

משפחתי ראתה את הזוג הצעיר במסעדה צנועה במרכז העיר שחוברה לה יחדיו וחגגה עדיין את היותה "זהב". מדי שישי בצהריים ראינו אותם ב"רימון", פעם ועוד פעם, ולתמיד. הם היו זוג למופת ואנשים יחודיים כל אחד לעצמו, ויחדיו.

דן עימנו לעוד שנים רבות ופעלו לא תם, ואתרכז רק בליאורה. לא רצתה שיכנוה סבתא, והייתה סבתא בכל נפשה ומאודה. מאוד ממוסגרת במשפחתה במובן השמרני, אבל מי שהעזה בימים של אז ליטול ארבעה ילדים קטנים ולצאת עימם לפוסט דוקטורט באוניברסיטת יוקרה בארצות הברית, ולא לקורס של כמה שבועות אלא לשנה תמימה.

מוח מתמטי. הצטיינות בכלכלה. בתפקידים בכירים בבנק ישראל, בבנקאות הפרטית, באוניברסיטה, בדריקטוריונים. סלדה משחיתות, ובלילות ההם של ירושלים המגועגעת לא עשתה חשבון לאף נוכח, היא אמרה את אשר עם ליבה, תמיד לצד בני האור, לעולם בלי לעגל זווית.

היא חוותה מחלה ארוכה והתנהלה בה כמו בשנות פריחתה. תמיד חותרת להפיק מעצמה את המירב. להסתיר את הקושי ככל האפשר. בשנים האחרונות דיברנו בטלפון מדי שבוע עד שלא יכלה עוד. אך מעולם לא אמרה שאינה יכולה עוד. עוד התגלמות של הדבקות במשימה.

ד"ר ליאורה מרידור לא הייתה קלה עם עצמה. גם לא הייתה קלה עם החברה מסביב. ירושלים שאסור להלין בה את המת ליוותה אותה אתמול חיש מהר בדרכה האחרונה. אבל האמירה הנדושה כי היא "תישאר עימנו לעד" אינה סתם מלים כשמדובר בה. איך אפשר לא?