|
הבדואים - שק חבטות של החברה הישראלית
|
|
|
|
|
|
פוזרו הבטחות [צילום: משה מילנר/לע"מ]
|
|
אנו יודעים על משא-ומתן מתמשך עם קבוצות נוספות כמו הדרוזים למשל, אשר גם בו ניתנות הבטחות כל מערכת בחירות והן מופרות לאורך השנים
|
| ▪ ▪ ▪ |
נתחיל בציטוט שמביא רוזנטל מהח"כ לשעבר, שכן של הבדואים בקיבוץ בנגב המזרחי - ח' אורון: "הבדואים הם שק החבטות של הציבוריות הישראלית, הקבוצה החלשה והשנואה בה. ...הם (הבדואים) פרויקט מתמשך של קשר המושתת על הבנה וניסיון להסדרים שאיש אינו מוכן לקיימם".
ננסה לבחון אחת לאחת את השאלות העולות לאחר אמירה זאת.
ומה אומר המחקר: רוב החוקרים לא מסכימים עם הקביעה של המרואיין. אנו יודעים על משא-ומתן מתמשך עם קבוצות נוספות כמו הדרוזים למשל, אשר גם בו ניתנות הבטחות כל מערכת בחירות והן מופרות לאורך השנים. בקרב היהודים שוב, קיימות קבוצות של להט"בים, עמותות קיצוניות דתיות הקשורות בבית המקדש ובהר-הבית ועוד - שגם איתן נחתמו הסכמי הבטחות והתפשרויות אולם עקב חילופים מהירים של הממשלות - רבות מההבטחות לא קוימו. גם הביטוי לגבי הבדואים - "שאיש אינו מוכן לקיימם" אינו מדויק.
הציבור הישראלי, ברובו, היה מוכן להגיע להסדרי קבע עם הבדואים בתנאי שנושא הבעלות יוסדר והם יוותרו כליל על טענתם לבעלות על קרוב למיליון דונם בנגב. בנוסף נדרש מהם לציית לחוק הישראלי בכוח הקשור בפוליגמיה ואיסור נקמת דם. אמת, גורמים בימין בישראל, עשו ועושים הכל כדי להבליט תביעות אלו ולהציגן כאבן הנגב המרכזית ביחסי מדינה-בדואים.
|
|
|
|
|
|
בעלות על הקרקע [צילום: נתי הרניק/לע"מ]
|
|
|
|
|
| כשעזה נכבשה במלחמת ששת הימים נמצאו מספר תעודות קנין בטאבו אך רוב רשימת רכישות הקרקע של יהודים מבדואים לא נרשמו על-ידי הבריטים. | |
|
|
|
|
רוב חברי הכנסת לא מוכנים לקבל את הטענה כי על-אף שאין בידי הבדואים שטרות קנין (טאבו) על קרקעותיהם בכל זאת, היא שייכת להם מתוקף תקנות שהיו נהוגות הן בשלטון העות'מני והן תחת השלטון המנדטורי
|
| ▪ ▪ ▪ |
מעמדו של המוכתר/שיח' בתקופת מלחמת העצמאות אפשר לכמה מהם לשתף פעולה עם היהודים ובכך להציל את בני השבט. הדוגמה הטובה היא של מוכתר קיבוץ כפר מנחם (דוד קרון) שקיים קשרים הדוקים עם הכפר הבדואי הסמוך אל-עזי קרון דאג להשאירו במקומו בעת המלחמה ואחריה.
הכפר לגיה, קצהו הצפוני סמוך ללהב, נמצא תחת ההגדרה של "לא מוסדר". סיפור זה מסקרן את רוזנטל ומציג שאלה - איך נוצרה המפלצת הזו של יישובים לא מוסדרים? לדעת אורון המרואיין תופעה זו נוצרה קודם כל בגלל תפיסות עולם שונות. היו הרוב, שטענו כי הציונות באה "לרשת את הארץ" במקום תושביה הערביים והבדואים ואילו המיעוט, בעיקר השמאל הציוני והשומר הצעיר, פיתחו, כבר משנת 1927, ציונות הבאה ליישב את הארץ תוך חיים משותפים (דו-קיום) עם הבדואים והערבים. השמאל נמנע מלקרוא לתושבי הארץ "פלשתינים" כדי להניח בסיס למדינה דו-לאומית שוויונית. רוזנטל לוחץ את המרואיין וטוען שעמדה זו, אידאליסטית, השתנתה. הרוב (בהנהגת מפא"י) הנהיג, כדי למנוע ממדיניות זו להתפתח, את "הממשל הצבאי" שנאלץ להתמודד למשל עם קיבוץ שובל שמנע בגופו את גירוש שבט אל-הוזייל שסייע לקיבוץ בימי המלחמה והפך לבסוף לבסיס לעיר הבדואים הגדולה בת 70 אלף תושבים, רהט.
עד כדי כך התריסה האידאולוגיה עד כי נכבד משבט אל-עטוונה נבחר לכנסת מטעם מפ"ם וכיהן כמה חודשים. עם זאת התעקש המרואיין של רוזנטל כי הבעיה המרכזית בתקופת הממשל הצבאי הייתה "שאלת הקרקעות". המדינה החליטה למנוע מהבדואים להתיישב צפונה מדימונה (אזור החיץ) ולא מערבית לאופקים. הם תוחמו ותחושתם אז הייתה כי נגזלה מהם "הבעלות על הקרקע" שנתפסת אצלם בדרך אחרת מאשר אצל היהודים. שנת 1975 נקבעה כשנה האחרונה בה יכול בדואי לתבוע בעלות על שטח קרקע עם או בלי תעודות. בפועל, יש תביעות בנות 50 שנה ויותר שעדיין לא התבררו. המדינה לא עשתה מאמצים מיוחדים כדי לסיים סוגיה זו.
רוזנטל ממשיך ומקשה על הח"כ לשעבר: איך אפשר להוכיח שהקרקע היא שלהם? מה המצב כיום? התשובות שניתנות נשמעות יותר כהתנצלות מאשר עמדה פוליטית יצוקה. כשעזה נכבשה במלחמת ששת הימים נמצאו מספר תעודות קנין בטאבו אך רוב רשימת רכישות הקרקע של יהודים מבדואים לא נרשמו על-ידי הבריטים. להערכת המתראיין יש כיום במרחבי הנגב כ-2,000 מגרשים שיש עליהם תביעת בעלות ולכן לא מתיישבים שם משפחות בדואיות. בלגיה לדוגמה, מרכז הכפר ריק משום בעיה זו.
עמדת המחקר: מדיניות דו-קיום דורשת מכל צד לוותר מעט כדי להגיע לעמק השווה. רוב חברי הכנסת לא מוכנים לקבל את הטענה כי על-אף שאין בידי הבדואים שטרות קנין (טאבו) על קרקעותיהם בכל זאת, היא שייכת להם מתוקף תקנות שהיו נהוגות הן בשלטון העות'מני והן תחת השלטון המנדטורי. ההצמדות לחוק היבש מוכיחה כי רוב הציבור סבור שלבדואים אין כל בעלות חוקית רשומה על קרקעות עליהן הם יושבים כבר כמה מאות בשנים ועל-פי דיונים בבג"ץ ובוועדות השונות, מחלוקת זו לא תיפתר באמצעות חפירה בארכיוני טורקיה או לונדון אלא, בהבנה שהבדואים לא ידעו ולא רצו ולא רשמו קרקעותיהם משום שחשבו שזהו רכושם מדורי דורות. עובדה היא שבשנות השלושים והארבעים יהודים רכשו קרקעות מבדואים מבלי הצורך בהצגת הבעלות שלהם ורשמו זאת בטאבו כאדמת הסוכנות או הקק"ל.
|
|
|
|
|
|
בגין. גיבש תוכנית פעולה [צילום: יעקב סער/לע"מ]
|
|
|
|
|
| המדינה כיום מכריזה כי קרקע המדינה שייכת בפועל לדעתה, גם לעם היהודי, היא אדמת לאום, ולכן היא אינה יכולה להעבירה לידי זרים (לא יהודים). | |
|
|
|
|
המדינה מתחכמת ולא נותנת שירותים לאדם שאין לו כתובת קבועה
|
| ▪ ▪ ▪ |
לשאלה היכן תקועה הבעיה הקרקעית אומר המרואיין כי מנהל מקרקעי ישראל מגדיר את קרקע הנגב "כאדמת הלאום" וכאן טמונה הבעיה. לדעתו השטח הוא של המדינה ולא של הלאום ולכן צריך לפתחה ולמסרה לבדואים. המדינה מתחכמת ולא נותנת שירותים לאדם שאין לו כתובת קבועה. מאידך-גיסא, מוסיף המרואיין כי הבדואים נמצאים על אדמת הנגב כבר 400 שנה ולא ניתן לגרשם.
יחד עם בני בגין הם גיבשו תוכנית פעולה להסדרת הנושא אך ביבי התנגד לה ועבודתם נפסלה. תנועת "רגבים" הימינית עושה ככל יכולתה למנוע כל תביעת בעלות ולהמשיך ולתבוע את הפזורה הפרושה על קרקעות המדינה. רוזנטל שואל האם "חוסר המשילות בנגב" והשתוללות הבדואים בתחום הרכב והגניבות היא עלילה ודמוניזציה או שזה המצב בפועל? לדעת הח"כ לשעבר העיתונאים והתקשורת מנפחים את תופעת הירי (כולל באירועים משמחים) אבל בפועל לדעתו, אחוז קטן בלבד משתתף בירי.
רוזנטל לוחץ ושואל אם כן, היכן בא לידי ביטוי הקונפליקט עם הבדואים ומה יביא לפתרונו? שוב חוזר המרואיין לבעיית הקרקעות. אדמות לאום כלומר שהקרקע היא גם של יהודי החי בלונדון או פריס - אין סיכוי שהמדינה תיתן אותה לבעלות אחרת. אך אם תוגדר כקרקע מדינה - ניתן לפתחה ולהתייחס אליה כאל התיישבות כפרית מקובלת בנגב. עוד אומר המרואיין כי רק כ-10 אחוז מקרב הבדואים טוען שהם אינם רוצים כלל יישוב קבע.
לדעתו, 75 אחוז הם פלאחים לשעבר, כאלה המחפשים התיישבות עירונית לכל דבר עם כל השירותים הניתנים בעיר להם ולילדיהם. עבורם, זו המוביליות החברתית, לשם הם יכולים להתקדם להיכנס למסחר, לחינוך, לתעשיה ולפקידות ולצאת מההגדרה של "עבדים" שמלווה אותם כל השנים.
עמדת המחקר: המחלוקת בין "אדמות המדינה" ל"אדמות הלאום" אינה שאלה של הגדרה אלא, מתן לגיטימציה לפעולה בכיוון א' או ב'. המדינה כיום מכריזה כי קרקע המדינה שייכת בפועל לדעתה, גם לעם היהודי, היא אדמת לאום, ולכן היא אינה יכולה להעבירה לידי זרים (לא יהודים). הבדואים טוענים, בעצת עורכי דין יהודיים, כי זוהי קרקע של המדינה שמוטלת עליה החובה, על-פי חוקי הקרקע הקיימים, לפתחה, להשכירה, למכרה או כל פעולה אחרת לה זכאי אזרח ישראלי וכזכור, הבדואים הם אזרחי מדינת ישראל.
|
|
|
|
|
|
"מקום לא מוסדר" [צילום: מרק נוימן/לע"מ]
|
|
|
|
|
| שכל הטענות כלפי הפשע וחוסר המשילות בקרב הנוער הבדואי נובעות מכך שאין להם מסגרות, אין תקציבי חינוך, אין לימודי עברית וסוחרים או ארגוני פשע משלמים להם. | |
|
|
|
|
שטח המשתלה הוא במחלוקת: המדינה טוענת שיש לפנותה כדי שהיא תוכל לשווקה כמגרש למגורים אבל באותו זמן מסרבת לתת לבעל המשתלה לבנות על שטח זה את ביתו ואף מסרבת להעניק לו קרקע חלופית
|
| ▪ ▪ ▪ |
רוזנטל לא מסתפק בראיון ומבקש לערוך סיור בלגיה הסמוכה בניסיון לפגוש ישירות בדואים המחפשים פתרונות לסבך אליו נקלענו. לפי תיאורו, בלגיה עצמה לא נותרו כל סממנים בדואים; לא אוהל, לא גמלים, לא שוק על האדמה. העיירה מלאה מוסכים, מסעדות ומבני חינוך הכל בשלטים דו-לשוניים וכביש רחב החוצה אותה. במשתלה צבעונית ופורחת נפגשים השניים עם עלי אל-אסד, בעל השקפה מובנית ועברית רהוטה. עלי הוא עורך דין, שימש כסגן ראש המועצה ואף היה מועמד מרצ לכנסת בזמנו.
שטח המשתלה הוא במחלוקת: המדינה טוענת שיש לפנותה כדי שהיא תוכל לשווקה כמגרש למגורים אבל באותו זמן מסרבת לתת לבעל המשתלה לבנות על שטח זה את ביתו ואף מסרבת להעניק לו קרקע חלופית. המדינה במקרה זה היא רמ"י שהחליפה בשנת 2013 את מנהל מקרקעי ישראל. המשתלה רובצת על כתפיו "כמקום לא מוסדר" ומעניקה לנושא זה מתיחות, עוינות וחשש מהעתיד. זאת בדיוק הבעיה לטענת המרואיין. עלי לא זכאי לקבל חשמל ושירותים אחרים מהמדינה היות שהמקום "לא מוסדר".
במתח זה חיות לטענת עלי אלפי משפחות בנגב ואין תזוזה לקראת פתרון. דרך אגב את בעיית החשמל הוא פתר כרבים אחרים מקרב השבטים באמצעות לוחות סוללריים. עלי נזכר כי בזמנו, דיין ביקש להעבירם לאזור ערד אולם תודות להתעקשות להב, ובראשם דוד שושני (דודיק) הם נותרו במקום תוך הסכמות עם הקיבוץ והממשל הצבאי. עלי טוען שכל הטענות כלפי הפשע וחוסר המשילות בקרב הנוער הבדואי נובעות מכך שאין להם מסגרות, אין תקציבי חינוך, אין לימודי עברית וסוחרים או ארגוני פשע משלמים להם. עם זאת, מודה עלי שקללת הפרוטקשן נחתה גם עליהם. אולם יש הסתייגות קלה: "הבדואים לא לוקחים אחד מהשני".
עמדת המחקר: בעמדה זו חלוקים החוקרים. מקצתם רואים בטיעון של "קרקע לא מוסדרת" סוג של השתמטות מהצורך לספק לתושבים החיים עליה את כל השירותים להם זכאי האזרח הישראלי. אחרים, החולקים עליהם, טוענים שעד שלא תוסדר מעמדה החוקי של הקרקע, ולא תרשם בטאבו, היא עלולה מבחינת המדינה לעבור לידי הבדואים מבלי שהם ישלמו את כל ההוצאות הקשורות בהסדרת הקרקע כשם שנהוג במגזר היהודי. מדובר החל מארנונה, תשלום על חשמל ומים, מסי יבול וחקלאות, מסי גידול צאן ובקר, תקינות בנית הבית המשפחתי, ועוד.
|
כעס על המדינה ופקידי רמ"י
|
|
|
|
|
|
געגועים [צילום: משה מילנר/לע"מ]
|
|
מנהיגים במובן מסורתי - לא קיימים יותר ● אין מנגנון סולחה למשל, הכה חסר
|
| ▪ ▪ ▪ |
עלי אל-אסד מספר למבקרים שהמושג קהילה לא קיים יותר בכפר הבדואי. פעם נהוג היה לדברי עלי, מושג של השתייכות לשבט, היו מפגשים ב"שיג" (אהל אירוח) שהיה למעיין מועדון קהילתי. בשיג ישבו בעלי חזון וחכמים מהשבט שיצרו את קהילת העתיד. כל פעילות מעין זאת הסתיימה. מנהיגים במובן מסורתי - לא קיימים יותר. אין מנגנון סולחה למשל, הכה חסר. יש אומנם מוסדות גישור אבל הם חסרי כוח, הצעירים לא נשמעים להם וראשי החמולות מזלזלים בהם. על-רקע זה, הנשמע לפעמים נוסטלגי מורגשים געגועים להסדרי השבט שלפני קום המדינה.
רוזנטל ממשיך ושואל האם הבדואים מזדהים עם המדינה ושככל הנראה קיים ניכור גדול בין הקהילות. עלי אל-אסד עונה כי הבדואים חשים כי מזלזלים בהם ובצורת חייהם. במיוחד הוא מאשים את פקידי רמ"י התנהגים בשחצנות כלפי השבטים. יתר על כן מוסיף עלי אל-אסד, לגבי דידו, מספר המגרשים שהצליח רמ"י לשווק לבדואים הוא קטן מאוד וזה כתוצאה של אי-הקשבה, אי-כבוד וזלזול בבדואים, במסורתם ובמנהגיהם.
|
|
|
|
|
|
שני מישורים [צילום: לע"מ]
|
|
|
|
|
| הממשלה אינה יכולה, למרות כל הוועדות שהוקמו, ליישם מדיניות הפותרת את שאלת הבעלות בקרקע והמקדמת את השתלבותם של הבדואים בחברה הישראלית ובנגב. | |
|
|
|
|
השיחות בפרק על הבדואים מבטאות יותר ניסיון להחיות אידאולוגיה שבתנאים שנוצרו בנגב, קשה להניח שתוכל להתקיים ללא חוק יסוד או רגיל המסדיר כאופן ברור דילמה זו
|
| ▪ ▪ ▪ |
את צרור הראיונות ניתן לסכם בשני מישורים. האחד - שימוש במושגים הקרובים "לשומר הצעיר" ולקיבוציו ועל עולמם האידאולוגי, תחום שאינו מוכר כל כך לציבור והמישור השני - אי-יכולתה של הממשלה, למרות כל הוועדות שהוקמו, ליישם מדיניות הפותרת את שאלת הבעלות בקרקע והמקדמת את השתלבותם של הבדואים בחברה הישראלית ובנגב.
המישור הראשון - לאורך הראיונות הרבה רוזנטל להשתמש במושגים ובכינויים ובמתחים אידאולוגיים המוכרים היטב לכל "שמוצניק" (איש השומר הצעיר) אך בספק אם הם מוכרים או אפילו מעניינים את הציבור הרחב. יתר על כן, זה חייב את המרואיין "לחפור" באירועים מקומיים, קטנים ובאישים לא מוכרים כך שעיתים ונדמה שהם בחרו במסלול צדדי ולא בדרך הראשית. אין זו ביוגרפיה וגם לא אוטוביוגרפיה לכן התאפשר לרוזנטל לחקור "שתי וערב" את הח"כ לשעבר באמצעות הנושאים ולא על-פי הלוח הכרונולוגי - שוב אמצעי שהוריד מחשיבות הנושא והשפעתו בקרב החברה הישראלית על גווניה.
במישור השני, עלו היטב כמה וכמה נושאים שבהם נפגש המרואיין במהלך תפקידיו וכהונתו. לגבי הנושא הבדואי - הדילמה הוצגה נכון ובעיקר העידה על חוסר האונים של הממשלות השונות ליישם את מסקנות הוועדות הרציניות שחקרו בנושא והמליצו המלצות - וכל זה מתוך שיקולים פוליטיים ולא ענייניים. גם שיתוף הפעולה עם בני בגין (ליכוד) וגם שמירה על חברות אישית של המרואיין עם אישים בולטים מבין השבטים, אפשרו לקורא להיכנס בעובי הקורה. כפי שאמרנו בתחילת ה"פוסט" מול כל צעד או החלטה או קביעה או האשמה - הראינו את עמדות החוקרים הבולטים, דבר שאפשר לקורא לשקול ביתר אובייקטיביות את נושאי הראיונות.
כותב שורות אלו עסק רבות בשאלת הבדואים וצבר ידע בתחום המאפשר לו, כך אני סבור, לקבוע שהשיחות בפרק על הבדואים מבטאות יותר ניסיון להחיות אידאולוגיה שבתנאים שנוצרו בנגב, קשה להניח שתוכל להתקיים ללא חוק יסוד או רגיל המסדיר כאופן ברור דילמה זו. החוק צריך לתת פיצוי נאות לבדואים או קרקע חלופית אך בו בזמן לדרוש מהם את קיום שאר התנאים שאזרח במדינה מקיים - איסור מוחלט על פוליגמיה, הפסקת מנהגים כמו נקמת דם, השתתפות אמיתית במיסים שגובה המדינה עבור שירותים כמו חשמל, ארנונה וכולי, לימוד רצוף של בני הנוער עד לבגרות תוך השמת דגש על לימוד השפה העברית והתרבות העברית, והחמרה בעונשים כלפי ארגוני הפשע ואנשיו. עם כל הביקורות - שווה להציץ בו.
|
|