בשביל מה צריך את הספרים על המדף? קפקא נשען על גרוסמן, סומק תחת המינגווי, פרוסט נאנק על 3,000 עמודיו, מה וולך צריכה על כתפיה את כל שירת הלדרלין ואיך דווקא זלדה בחרה להישען על ספר תיקון אופניים? אנחנו מפזרים את הספרים על המדף כמו עוגיות במזווה. אם יבוא אורח, חבר רחוק, דודה חביבה, משהו לשתות? תופינים טובים? שיר של ספפו ליד הקפה? תזהרו מפירורים.
אמש התעוררתי מהצעקות, בלב החשיכה, בשעה 3 וחצי העוגיות רבו על המדף. גולדברג לא מוכנה להיות ליד דן מירון, לשטקליס קשה עם פרימו לוי, בורחס מסרב להגיד על מה הוא חולם, וולבק לא רוצה עוד להתכרבל עם עגנון, הוא מוציא אותו מדעתו, צ'רצ'יל מדיף ריח זיקנה וכולם התלוננו שמשוררי ההייקו מדברים בזמן שינה.
אלו הנחירות של פן חייכתי בזמן סידור הספרים, לא אני, לא אני הוא האיש, צווח המשורר בזמן שהזזתי אותו ימינה, ועוד ימינה, עד קצה אבן-גבירול ושירת הזוהר. תראו את פוגל, רטנתי, כמה הוא שקט. לאט עולים סוסיו והוא לא מוציא מלה. זה הכל בגלל קשרי משפחה, הציעה גינצברג, זה הכל בגלל המוות, הבזיק פרויד, זהו אורו הפנימי, ניסה ביאליק, אבל כולם ידעו שזאת כוחה של פינה.
פוגל קיבל את הפינה השקטה במדף. בין קורי העכביש לחלון. כל היום מביט החוצה. לאן הוא רוצה לצאת? מה יש בפוגל שלא מוציא מלה? לאט ובזהירות, היסיתי את כולם. עמדתי על קצה הסולם ופתחתי את ספרו של פוגל. בעמוד 7 מצאתי אותיות משיר של שימבורסקה, בעמוד 19 פסיק של רומי, בעמוד 34 חרוז של זך ובעמוד 51, איך לא, נקודותיים של צלאן.
כל הספרים שתקו, מה יכולנו לומר? אפילו לסקלי הסמיק. לא ידענו שפוגל גונב, לא ידענו שהוא מחביא פירורים מעוגיות של אחרים. כעונש, השבנו אותו לקצה המדף, קרוב לחלון, שיהיה לו קצת אוויר, אך לצידו העמדנו את התנ"ך, הקוראן והברית החדשה, נסה לגנוב מהם.
בשביל מה צריך את הספרים על המדף? בשביל חיי החברה שלהם. זאת המסיבה הגדולה בבית. אנחנו רק בוהים בהם, לואטים את חלומותיהם, חסרי מלים שכמונו, בוהים ונוגסים עוגיות. אפשר לקרוע את דפיהם, לירוק, לשרוף באש, אבל המסיבה תמשיך, אתנו ובלעדינו. רק התולעת היא זאת שתבוא, זחלנית, קטנה ורעבה, להשקיט את השאון. חכו תראו איך היא תברח כאשר היא תפגוש את הנמר של אבידן.
נתניהו היה חייב להתפטר דקה אחת לפני הרצי הלוי ורונן בר 
