ערכת עזרה ראשונה

היום שלחתי למנויי 'פיוט' הרהור על שיר מאת יפעת גדות, המתאר את המיומנות הרגשית החשובה ביותר, האמפתיה, ואת הביטוי המעשי שלה: החמלה. את ההרהור והשיר ואת 894 ההרהורים והשירים האחרים אפשר לקרוא באתר, ושם גם להצטרף חינם לרשימת המנויים.

יפעת גדות היא משוררת ועיתונאית. היא הגישה את תוכנית הרדיו אגדות לילה ופרסמה שלושה ספרי שירה. אני גר בכפר נידח בבולגריה, ולא היכרתי אותה ואת שיריה עד שפגשתי בהם במקרה באינטרנט.

השיר 'חמלה' לקוח מתוך ספרה 'מרחק בטוח מהחוף' (הוצאת פרדס, 2018). כותרת השיר, 'חמלה', מעוררת בי אסוציאציות רבות, משום שהיא אחד המאפיינים של האמפתיה, המיומנות הרגשית החשובה ביותר, שבלעדיה לא תתקיים הציוויליזציה האנושית.

האמפתיה היא פעילות של המוח (בנירוני המראה) המאפשרת לנו לחוות בגופנו, באופן אוטומטי, את תחושותיו של הזולת, את כאבו ואת שמחתו. האמפתיה, לפיכך, היא מה שיוצר את הרשת החברתית הטבעית שלנו, ואת התקשורת האנושית הבסיסית והאינטואיטיבית.

החמלה היא אחד הביטויים של האמפתיה. בשעה שהאמפתיה ניטרלית, ומשמשת כלי יעיל ומהיר להעברת מידע (באמצעות הראייה אנחנו מסוגלים לקבל מידע מרוכז על תחושותיו של הזולת ובאופן אינטואיטיבי להסיק מכך מסקנות שמאפשרות לנו ליצור במהירות רשת תקשורת אנושית), החמלה נובעת גם מסולם הערכים שלנו וממוסכמות מוסריות, והיא מובילה אותנו למעשה של תמיכה בזולת.

כמטפל אני יכול, למשל, לחוש אמפתיה לכאבו של אסיר עולם, רוצח אלים, שנאסר עליו לפגוש את ילדיו. אני יכול לחוש בכאבו, להקשיב לו ולהבין אותו, מבלי שתתעורר בי חמלה.

ביטוי מובהק לחמלה בתרבות האנושית הוא 'חוק השומרוני הטוב', שאומץ על-ידי מדינות רבות, וביניהן ישראל, המעודד או מחייב להושיט עזרה לאדם הנתון בסכנה. מקורו של החוק הזה בברית החדשה (הבשורה על-פי לוקאס, פרק י', פסוקים 25-35):

"אִישׁ אֶחָד יָרַד מִירוּשָׁלַיִם לִירִיחוֹ וְנָפַל בִּידֵי שׁוֹדְדִים. הַלָּלוּ הִפְשִׁיטוּ אוֹתוֹ וְהִכּוּהוּ, וְהָלְכוּ לָהֶם בְּעָזְבָם אוֹתוֹ מֻטָּל בֵּין מָוֶת לְחַיִּים. וְהִנֵּה כֹּהֵן אֶחָד יָרַד בְּאוֹתָהּ הַדֶּרֶךְ, אַךְ כִּרְאוֹתוֹ אֶת הָאִישׁ, עָבַר לַצַּד הַשֵּׁנִי שֶׁל הַדֶּרֶךְ. כֵּן גַּם אִישׁ לֵוִי, כַּאֲשֶׁר בָּא לַמָּקוֹם וְרָאָה אוֹתוֹ, עָבַר לַצַּד הַשֵּׁנִי שֶׁל הַדֶּרֶךְ. וְהִנֵּה שׁוֹמְרוֹנִי אֶחָד, שֶׁעָבַר בַּדֶּרֶךְ, הִגִּיעַ אֵלָיו, וּכְשֶׁרָאָה אוֹתוֹ נִתְמַלֵּא רַחֲמִים. נִגַּשׁ אֵלָיו, יָצַק שֶׁמֶן וְיַיִן עַל פְּצָעָיו וְחָבַשׁ אוֹתָם."

החמלה יוצרת רשת ביטחון חברתית, והיא הבסיס לתפיסת העולם הסוציאל-דמוקרטית, המבטיחה גם את שלומם של החלשים, העניים והחולים, בניגוד לתפיסת העולם הפסיכופתית-קפיטליסטית (חסרת האמפתיה) המתנגדת לרפואה ציבורית שוויונית, לדיור ציבורי ולהבטחת פנסיה.

לחמלה, או לדאגה לאחרים, יש גם תפקיד חשוב בשמירה על בריאותו הרגשית של הפרט. התמיכה באחרים יוצרת תחושת ביטחון ומחזקת את המערכת החיסונית. כמטפל אני נמנע ממתן עצות, מחוץ לעצה אחת: התנדבות ועזרה לזולת יעילים יותר מכל 'טיפול נפשי'.

יפעת גדות מיטיבה לתאר את התהליך הזה ואת כוחה של החמלה בתהליך הריפוי העצמי. "בְּתוֹךְ הַחֲשֵׁכָה שֶׁלִּי", היא מתארת מצב של משבר, "אֲנִי מְגַשֶּׁשֶׁת אַחַר פִּסּוֹת חֶמְלָה". זה אינו מובן מאליו. במצבי משבר וחרדה היכולת האמפתית שלנו בדרך-כלל משותקת וקשה לנו להתייחס לכאבם של אחרים. כך קורה במצבי מלחמה, שעמים שלמים הופכים לפשיסטים ומתעלמים מפשעי מלחמה.

יפעת יודעת שאם תתאמץ ותגשש "אַחַר פִּסּוֹת חֶמְלָה" היא תוכל "לְכַסָּוֹת בָּהֶן חֲלָלִים שֶׁל כְּאֵב". החמלה, אפילו החמלה העצמית, מעניקה כוח שמאפשר גם "לְעַמְעֶם קוֹלוֹת שֶׁל פְּרֵדָה" ולהחליש את כאב הפרדה.

כאשר המשוררת מוצאת בעצמה את כוחה של ה"חֶמְלָה" היא מתחזקת, מכירה בחולשתה וגם בכוחה, וכשהחרדה נחלשת היא יכולה לשוב ולקחת אחריות על מעשיה, כלומר לשלוט בחייה, והיא "מְבַקֶּשֶׁת סְלִיחָה". החמלה והסליחה הם שני ביטויים של לקיחת אחריות, מה שמאפיין אדם בוגר, מוסרי, שיכול לקחת חלק בקהילה האנושית (בניגוד לפסיכופת, למשל, שהיעדר האמפתיה מונע ממנו לחוש חמלה, לקחת אחריות על מעשיו ולבקש סליחה).

אני מוצא בשיר הזה ביטוי למיומנות רגשית שאיש אינו מלמד אותנו להשתמש בה (אמפתיה, חמלה), והיא אשר משפיעה יותר מכל על מהלך חיינו. אפשר לקרוא את השיר הזה גם כערכת עזרה ראשונה למי שנמצא במצוקה. אין דרך יעילה מזו.

את ההרהור והשיר ואת 894 ההרהורים והשירים האחרים אפשר לקרוא באתר, ושם גם להצטרף חינם לרשימת המנויים.