שיח כואב עם ההפטרה לפרשת "כי תבוא"

הפטרת השבוע מישעיהו פרק ס', המתלווה לפרשת "כי תבוא", היא הפטרת הנחמה השישית מתוך שבע הפטרות, שאנו קוראים מהשבת הראשונה אחרי ט' באב עד ראש השנה. אבל בשנת תשפ"ד משפחות רבות לא מצאו את הנחמה המיוחלת בתהום השכול אליו נכפה עליהם לרדת ולחיות בו.

כשאקרא השבוע בקהילה בה אני חי את פסוק הפתיחה של הפטרת השבוע מפרק ס' בספר ישעיהו - "קוּמִי אוֹרִי כִּי בָּא אוֹרֵךְ", אחוש את כאב האם מקיבוץ נחל עוז, שבנה עמרי כבר שנה בגיהינום במנהרות של עזה. כאב האם של עמרי ישתלב בקריאת ההפטרה - "קוּמִי אִמָּא יְקָרָה מֵחֶשְׁכַּת שְׁנַת תשפ"ד, בַּשַּׁעַר נִצֶּבֶת שְׁנַת תשפ"ה, אֲנִי מיַחֵל שֶהִיא תָּבִיא לָךְ רַק אוֹר". אחזור ואשנה את תפילתי, שהאם היקרה תזכה לראות את עמרי בנה היקר חוזר אליה, חוזר לרעייתו האהובה, לילדיו האהובים ולסבא האוהב.

לא אסתפק רק בתפילה, אדדה ברגלי הכואבות ברחובות עם התמונה של עמרי ואצעק - "שלח נא את עמי, שלח נא את עמרי". שהכאב של אמו והסבא שלו חדר לליבי בערב קבלת שבת של קהילת נחל עוז לדורותיה.

כשאקרא את פסוק ב' "כִי הִנֵּה הַחֹשֶׁךְ יְכַסֶּה אֶרֶץ, וַעֲרָפֶל - לְאֻמִּים, וּכְבוֹד ה' עָלַיִךְ זָרַח", אחוש את הכאב של אור השמש, שהחשכה מנעה ממנו לזרוח בשנת תשפ"ד, שנה בה הימים היו אפלה נמשכת, ימים בהם לא ראינו את כבוד ה' זורח עלינו. הוא לא נחלץ לעזרת מאות רבות של ברואי בצלמו, שנשחטו ביומה של שמחת התורה בשנת תשפ"ד. כשהשמש זרחה בכיסופים ובזיקים, והכלניות פרחו בניר עוז ובנחל עוז, השוחט שחט ללא רחמים בני אדם בבארי ובנירים וכבוד ה' לא נחלץ לחלץ מהשחיטה חיים זכים, חיים נקיים וטהורים.

יש לי שיח ושיג כואב עם הפטרת השבוע בספר ישעיהו פרק ס', המצורפת לפרשת השבוע - פרשת "כי תבוא". כואב לי לכתוב על הפטרת השבוע, כשמהטלוויזיה מגיחה דמות שר לביטחון לאומי מנופף בידיו ומסתמך על ספר הספרים, שחובתנו לבצע בעזה את צו השמדת העם העמלקי בעזה ואומר לבר שיח ערבי - "זכותי לחיים כאן קודמת לזכות התנועה שלך". בפני אזרחים בעיר רמלה אותו שר מכפיש בפרהסיה את מערכת המשפט בישראל.

ההפטרה לפרשת "כִּי תָּבוֹא" מספר ישעיהו פרק ס' מובילה אותנו אל עולם עתידי, בו במקום עוני ודלות ישרור במציאות חיינו כאן בארץ רק עושר עדוי באושר. במקום מציאות של מלחמה ומאבקי כוח הרסניים ישרור בארצנו רק שלום עדוי בשקט ובשלווה.

אני שותף לכמיהה, שיקרום עור וגידים החזון של קיבוץ כל גלויות העם היהודי בארץ ישראל, אותו מבטא הנביא ישעיהו בפסוק ד' הכובש את לבי - "שְׁאִי סָבִיב עֵינַיִךְ, וראי כֻּלָּם נְקְבְּצוּ בָּאוּ-לָךְ, בָּנַיִךְ מֵרָחוֹק יָבוֹאוּ וּבְנוֹתַיִך עַל צַד תֵּאָמַנַָה." כובשת אותי האמירה המעידה על התעצמות - "הַקָּטֹן יִהֶיֶה לְאֶלֶף וְהַצָּעִיר לגוֹי עָצוּם."

לצערי, הזדהותי עם כמיהת הנביא לקיבוץ גלויות העם היהודי בארץ ישראל מלווה בהסתייגות מהתבטאויות כמו - "וְהִשְׁתַּחֲווּ עַל כַּפּוֹת רַגְלֶיךָ" (שם פסוק י"ד) אני מסתייג מביטוי שיש בו השפלתו של כל גוי, גם כשמדובר בגוי שיש לי מחלוקת קשה עם מדיניותו, גם שנגזר עלי להתעמת עם הגוי בעימותים מדיניים. אינני רוצה בהשפלתו של כל עם באשר הוא.

אני מזדהה עם התיאור המרגש בפסוק ח': "מי אלה כָּעָב תְּעוּפֶינָה וּכְיוֹנִים אל-אֲרֻבֹּתֵיהֶם". פסוק המבטא את הכמיהה לשיבת עם ישראל למכורתו, ארץ ישראל. הזדהותי מלווה בהסתייגות נחרצת מהתיאור בפסוק י': "וּבָנוּ בְּנֵי נֵכָר חוֹמוֹתַיִךְ וּמַלְכִיהֶם יְשַרְתּוּנֵךְ". אני מצר על התבטאות, שבני ניכר יהיו אלו, שיבנו בארצנו או ישרתו אותנו. זו גישה המנוגדת לערכי המוסר, שעליהם עלינו להשתית את מפעל חיינו.

מצער אותי, שהרצון הזה קיבל ביטוי בספר יקר לי, בנדבך חשוב בארון הספרים שלנו. אני מסתייג ממציאות מדינית עתידית אותה משרטט הנביא בפסוק ט"ז: "וְיָנַקְתְּ חֲלֵב גּוֹיִים וְשֹׁד מְלָכִים תִּינָקִי ...". אינני שותף לכמיהה להגמוניה רודנית. אני שותף לכמיהה להגמוניה רוחנית בה מעוגנות בשורות ערכיות ומוסריות. אינני שותף לכמיהה ליצירת רקמת חיים כוחנית כמו זו המתוארת בפסוק י"ב, החוזה אבדון לכל גוי "אֲשֶׁר לֹא יַעַבְדוּךְ". גם לא אהיה שותף לתיאור בפסוק ז' על "אֵילֵי נְבָיוֹת יְשָׁרְתוּנֵךְ".

אני כן מתחבר לתיאור של "צִי הָאֳניות לְהָבִיא בָּנַיִךְ מֵרָחוֹק" כמתואר בפסוק ט' ולהגשמת החזון בפסוק כ"א: "וְעַמְךָ כֻּלָּם צַדִּקִים", זה העם היורש את הארץ, כשערכי פרשת "כִּי תָּבוֹא" מנווטים את חייו.