הספר היהודי האחרון

פתיח

בכל מחקרי על הנגב שימש הסְפָר כשטח המבדיל בין תחומי היישוב לשממה, נתון במחלוקת ומשמש מושא לחזון המתיישבים ליישבו ולעבדו. הנגב שימש כאזור סְפָרכבר בימי התנ"ך ובמאות השנים שלאחר מכן. המנהיגים שהובילו את העם בנדודיו ידעו תמיד שאת הסְפָר יש לחצות במהירות על-מנת להתיישב באזור פורה אבל בו בעת יש לשומרו כחומה המונעת התקפת פתע. ניתן לומר שהחזון ראה בסְפָר שטח שיש לחלום עליו, להשתוקק לו אך אין לפתחו ולעבדו בשיטות הנהוגות בשטחים הפוריים. יש למצוא דרכים חדשות וחדישות וקבוצות חלוצים המוכנות להקריב הרבה מחייהן כדי ליישבו ובכך להגן על ליבתה הפורייה של המדינה.

הסְפָר תמיד שימש נקודת מחלוקת עם העמים שהקיפו את היישובים היהודיים לפני ואחרי קום המדינה ולכן יש לשמור עליו גם באמצעים צבאיים. עוד הניחו המנהיגים שהסְפָר העתידי, בעת שיפותח, הוא הוא שיבטיח את המשכה של האומה. האסון לאחר טבח העוטף הוכיח כי המדינה לא שמרה על הסְפָר כפי שנחוץ היה, לא הקדישה לו את כוח האדם והתקציבים הראויים וביום פקודה חדרו דרך הסְפָר אויבים רצחניים שביקשו להגיע עד ליבת האומה המיושבת. גם החזון של המיישבים הגדולים הקפיד להטיף לעם כי הפיוס הגדול עם האויבים מסביב, יבוא דרך מפעלים משותפים בסְפָר, והפיוס העתידי יאפשר מעבר על גשר הסְפָר, גשר השלום.

עד עתה רגילים היינו ללמוד את ההיסטוריה הקרקעית של הסְפָר באמצעות מסמכים ארכיוניים בעיקר אך כדי להבין את הרומן המחקרי-עתידני המונח לפנינו, נזדקק לדמיון יצירתי, רצון טוב, חלומות ותשוקות ובעיקר - הסכמה שהסְפָר אינו שטח מאיים וזנוח ושומם אלא פתח להזדמנויות חדשות מלהיבות.

משום כך, הורדתי את הגלימה האוניברסיטאית שלי ועיינתי בו "כרומן היסטורי-גאוגרפי-חזוני" המלהיב את הדמיון, הקורא לפעולה והמציג תוך השוואה לאזורים אחרים (אזורי סְפָר) בארה"ב ואחרות, את השינויים שחולל הסְפָר בעצם קיומו ואת ההישגים החקלאיים-חברתיים-אידאולוגיים שצמחו בו. המחבר אמוץ עשהאל - עשה זאת. אין ספק.