כשהתפילה הישראלית פגשה את התפילה היהודית

התיישבתי עם נוות ביתי בהיכל התרבות המפואר והחדיש, שורה תשע כסאות 11 ו-12, משמאלנו זוג חביב מאחד מקיבוצי העמק, מימיננו ארבעה זוגות מאחד מבתי הספר התיכוניים, כולם שיבה זרקה בשערם, פרט לראשי שלא נותרו בו שערות. האולם מלא עד אפס מקום, מחיאות כפיים קצובות, פנס חיוור ובודד נדלק, מחיאות הכפיים התעצמו, הזמר הנפלא, דוד ד'אור קידם את נגניו ואת הבאים בברכה מלבבת במיוחד, "הטברנה היהודית", המופע של ד'אור התחיל.

נאום קצר על מצב האומה, על חשיבות האחדות וה-יחד הישראלי על עצומת "האומנים", בקולו הרך והקטיפתי הכניס את הבאים לאווירה קסומה של קדושה ורטט ואז התחיל - שירי נשמה יהודיים, פיוטים במגוון סגנונות, דברי תורה בעברית ישראלית מדוברת של יהודי גאה באמונתו, בערכיו וביהדותו.

דוד ד'אור טרם הבין מי הקהל הנמצא באולם, אך אט אט החלה לחלחל לתוכו ההכרה כי הבאים הם אנשי חינוך שעתידם מאחוריהם ודורות שחינכו, לפניהם. כשהגיש את המיקרופון לקהל כמנהג הזמרים בשיר: "דרור יקרא" נותר כמעט בודד, איש לא קרא, כשביקש לשתף בשיר "לכה דודי", נותר ללא דוד או דודה, מכר ומודע ובשיר "בהסתרה", נותר לבד מנסה להסתיר את מבוכתו.

הייתי שם בהיכל הזה, בושתי ונכלמתי אך יותר מכל נעצבתי, נזכרתי בזמר יהורם גאון שהופיע במלחמת יום הכיפורים בפני קהל שלא התרגש מקולו הנפלא ואף לא מחא כפיים. כשביקש לברר מדוע התחוור לו כי המדובר בקהל שבוי, שבויים מצריים שאינם מכירים את שיריו, זו הייתה התחושה, קהל גדול של שבויים שאינם מכירים את נכסי צאן הברזל היהודים, את היין המשומר העתיק של עם הנצח.

הסתרתי דמעה קטנה שהחליקה על לחיי בחשאי, ישבו עימי בקהל אנשי חינוך ובהם מנהלי בתי ספר, מנהלי אגפי חינוך, מחנכים, ודוד ד'אור נאלם דום על הבמה, כמו יהורם גאון עם השבויים. וכשהזמר שר את "תשמור על העולם ילד" ההיכל כמו ניעור לחיים, געש, המה, הייתה זו תפילה ישראלית מרגשת, מרטיטה, מחיאות הכפיים כמו חיפו על היעדר היכרות בסיסית עם התפילה היהודית.

לאחר מילות מוסר יהודי סמויות ונעימות, לאחר שיעור באהבת ה' שאף ראש ישיבה לא היה מצליח להעבירו, לאחר תפילת המונים בכסות "טברנה יהודית", לאחר שה' יתברך מילא כל פינה בהיכל התרבות, נפרד דוד ד'אור מהקהל עם שירו של חיים נחמן ביאליק "הכניסיני" ללא מלווים רק עם קול המלאכים שלו, ושוב התפילה היהודית פגשה בתפילה הישראלית.

ביציאה מההיכל הבטתי באנשים המקסימים, ראיתי לנגד עיני את חילופי הדורות, את הישראלים והיהודים, את בני הישראלים, דור היהודים החדש, הדור הצעיר המצטט את ישי ריבו ואברהם פריד בעל פה, הרוקע ברגליו לצלילי "משיח", המפזז לשמע "ועוד יותר טוב", העוצם עיניו ומזמזם "מחשבות טובות אי-אי אי-". בעוד עשור, כשדוד ד'אור יגיע שוב להיכל התרבות, הפיוטים יושרו ברון ובשמחה גדולה, היהודים חזרו למקור חיותם, שבו לגמוע מהמעיין ממנו שאבו אבותיהם הישראלים.